"הוליכו אותנו שולל לגבי האירוע ששינה את חיינו", כך נפתח טור מסעיר שפורסם לאחרונה בניו-יורק טיימס. מתברר שבמשך שנים, כתבה המדענית זיינפ טופקצ'י שמשמשת ככותבת דעות בעיתון, מדענים חשדו או ידעו כמעט בוודאות שמקורו של נגיף הקורונה לא היה בעטלף, בפנגולין או בחיה אחרת שהופיעה בתפריט של שוקי המזון בווהאן, אלא במעבדה לחקר נגיפים שהייתה ממוקמת בעיר. הציבור, טענה טופקצ'י, הוטעה בשיטתיות בנוגע לשאלה הזו במשך חודשים ואפילו שנים, כאשר רשויות בריאות הציבור בארה"ב ובעולם המערבי כולו מכריזות שוב ושוב שהאפשרות שמדובר בדליפה ממעבדה איננה רק שגויה אלא גם מסוכנת, שקרית וקונספירטיבית.
"כאשר בשנת 2020 אנשים החלו להעלות את האפשרות שדליפת מעבדה היא זו שהציתה את מגפת הקורונה, הם זכו ליחס של משוגעים ותמהוניים", כתבה טופקצ'י. "בכירים בתחום בריאות הציבור ומדענים בולטים דחו את הרעיון כ'תיאוריית קונספירציה', והתעקשו שהנגיף עבר מבעלי חיים לבני אדם בשוק פירות ים מקומי. וכאשר עמותה גדולה איבדה מענק לאחר שהתברר שתכננה לערוך מחקר מסוכן בנגיפי עטלפים בשיתוף עם המכון לווירולוגיה בווהאן, שעלול היה להוביל להופעת פתוגן קטלני חדש בעולם – לא פחות מ־77 זוכי פרס נובל ו-31 אגודות מדעיות התייצבו לצידה.
"אז המחקרים בווהאן הוצגו כבטוחים לחלוטין, והמגפה – כך נטען – נגרמה בוודאות מהעברה טבעית. לפחות על פני השטח, נדמה היה שיש קונצנזוס. אלא שמאז התברר שכדי ליצור את מראית העין הזו של קונצנזוס, בחרו חלק מהמדענים והגורמים הרשמיים להסתיר או לטשטש עובדות חיוניות. הם הטעו לפחות עיתונאי אחד, תיאמו מסרים בין 'קולות עצמאיים' לכאורה, ואף שוחחו ביניהם כיצד להסתיר את ההתכתבויות וההחלטות שלהם – הכול כדי למנוע מהציבור לשמוע את הסיפור המלא. ומה לגבי המחקר שבוצע במעבדה בווהאן? הנתונים שנחשפו מאז מעלים שתנאי הבטיחות שבהם עבדו החוקרים היו רחוקים מאוד מהסטנדרטים המחמירים – ולמעשה, מעוררי חלחלה".
בהמשך כתבה טופקצ'י שלמעשה רבים מהנהלים ומהרגלי העבודה שהיו קיימים בזמן התפרצות מגפת הקורונה עדיין במקומם, והזהירה מפני מצב שבו עלולה לפרוץ מגפה חדשה משום שהלקח הנכון לא נלמד מהפרשה – בשל אותה הסתרה שהיא ציינה.
הקהילה המדעית תיאמה
פרסום הטור עורר סערה מחודשת ברשת, בזמן שהעולם מציין את יום השנה החמישי להטלת סגרי הקורונה הראשונים. רבים הצביעו על העובדה שההודאה היוצאת דופן נכתבה בלשון סביל, אף שהניו-יורק טיימס בעצמו היה ממובילי המאמץ לדכא שיח חופשי על שאלת מקורו של נגיף הקורונה. ברשתות החברתיות הדביקו כמה משתמשים צילום מסך של ציוץ שנמחק מאת אפורבה מנדווילי, כתבת מדע בעיתון, שפרסמה ב-2021: "יום אחד נפסיק לדבר על תיאוריית הדליפה מהמעבדה ונודה במקורותיה הגזעניים. למרבה הצער, היום הזה עוד לא כאן".
אחרים ציינו שהמאמר לא מתייחס לפרשה המלאה, והשערורייתית הרבה יותר. "זה לא הסיפור", כתב למשל הפובליציסט ג'פרי בלייר בתגובה לפרסום. "הסיפור – ש'ספקני הקורונה' קראו עליו כבר לפני שנים – הוא שהקהילה המדעית האמריקנית תיאמה ביודעין מאמץ להסתיר את האמת לגבי מקורו של הנגיף. אף שרבים מהם, ואולי אף רובם, האמינו בשיחות פרטיות שהנגיף ככל הנראה דלף ממעבדה סינית בשל רשלנות מחקרית – קהילת האפידמיולוגיה, מאנתוני פאוצ'י ומטה, דרך מאות מדענים וחוקרים שהתמחו בנגיפי קורונה – התייצבה כאיש אחד כדי לדכא את המידע הזה ולמנוע את חשיפתו לציבור".
בלייר התכוון לד"ר אנתוני פאוצ'י, שללא ספק היה הדמות המזוהה ביותר עם הממשלה האמריקנית ותגובתה הציבורית למגפת הקורונה. במשך קרוב לארבעה עשורים עמד פאוצ'י בראש גופי בריאות ציבור פדרליים, אך רק עם פרוץ המגפה הפך לדמות ציבורית מרכזית – יועץ בכיר לבריאות הציבור תחילה לטראמפ ואז ביידן, ודובר קבוע במסיבות העיתונאים היומיות של הבית הלבן, בדומה לפרויקטורים בישראל. הוא נחשב לקול הסמכותי של המדע בזמנו, ודבריו שודרו באינספור כלי תקשורת. עם זאת, עבור חלק נרחב מהציבור, ובמיוחד בקרב מי שראו במדיניות הסגרים והחובה להתחסן פגיעה בזכויות הפרט, הפך פאוצ'י לדמות שנויה במחלוקת, ולסמל של ממסד בריאותי הנתפס כמנותק, כוחני ולעיתים אף לא ישר. הביקורת כלפיו גברה במיוחד לאחר שנחשף כי מחלקתו העבירה מימון למחקרי קורונה שבוצעו במכון הווירולוגי בווהאן – אותו מכון שבשנות המגפה הראשונות הוכחש כל קשר בינו לבין המגפה.
נראה ששיא מעורבותו של פאוצ'י בטשטוש מקורות הקורונה היה יחסית בתחילת המגפה. כבר ב־17 במרץ 2020 פורסם מאמר מדעי קצר בשם "מקורותיו המשוערים של SARS-COV-2 (The Proximal Origin of SARS-CoV-2 ) בכתב העת היוקרתי "נייצ'ר מדיסין". המאמר נכתב על ידי חמישה חוקרים מובילים בתחומם – קריסטיאן אנדרסן, רוברט גארי, אדוארד הולמס, אנדרו ראמבאו ואיאן ליפקין. משפט המפתח במאמר, שפורסם בכלי תקשורת בכל העולם, היה חד-משמעי: "איננו מאמינים שסביר כי תרחיש כלשהו שמערב הנדסה מעבדתית הוא הגיוני". כמעט בן-לילה, הניסוח הקטגורי הפך את המאמר למסמך מכונן: הוא צוטט בעשרות אלפי כתבות, הפך לבסיס למדיניות רשמית בארצות־הברית ובאירופה, ואף שימש את הרשתות החברתיות – בהן פייסבוק וטוויטר – להצדיק הסרה שיטתית של תוכן שסתר את הקביעה הזו. בגרמניה דווח בשבוע שעבר שכבר ב-2020 העריך המודיעין שם שישנו סיכוי של "בין 80 ל-95 אחוזים" שהמגפה היא תוצאה של דליפה, אולם הדיווח הזה לא פורסם בציבור. כל אזכור אפשרי של "דליפה ממעבדה" – גם כאשר הוא על ידי דונלד טראמפ, הנשיא דאז, שהיה בעל גישה למגוון מקורות בנושא – סווג כתיאוריית קונספירציה גזענית ומכוערת.
אך כבר חודשים ספורים לאחר הפרסום החלו להתעורר שאלות קשות בנוגע לאופן שבו נכתב המאמר – ובעיקר למניעים מאחוריו. במסמכים שהודלפו בין השאר על ידי ועדת חקירה בקונגרס האמריקני התברר כי פחות מחודשיים לפני פרסום המאמר שלחו מחבריו מיילים לגורמים בכירים, ובהם פאוצ'י בעצמו, שבהם הודו שקיימים במבנה הגנטי של הנגיף "מאפיינים חריגים שנראים מהונדסים". ב־1 בפברואר אף התקיימה שיחת ועידה סגורה בין פאוצ'י לכמה מהמחברים, שבמהלכה נבחנו האפשרויות השונות. לפי תחקירים והדלפות שפורסמו מאז, המדענים נטו לאפשרות של דליפה ממעבדה, אך חששו שהעלאת האפשרות בפומבי תוביל ל"נזק גאופוליטי" – כלומר, לפגיעה ביחסים עם סין. אחד המשתתפים בשיחה סיכם את רוח הדברים במייל שדלף מאז: "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהדבר הזה ייצא משליטה".
לצד מיילים ועדויות של נוכחים, דלפו גם הודעות פנימיות שהוחלפו בין מחברי המאמר בעצמם. בקבוצת התכתבות אחת כתב אחד המדענים במפורש: "אנחנו משנים את דעתנו לגבי מקור הנגיף – אבל לא כי יש לנו ראיות חדשות, אלא כי אנחנו חוששים מהתגובה הציבורית. אם זה ייחשף – זה ייראה רע מאוד". מאוחר יותר נחשף שגם תהליך כתיבת המאמר תואם עם דמויות בכירות, בהן פאוצ'י וד"ר פרנסיס קולינס, בכיר נוסף בממשלה האמריקנית. פאוצ'י אף קיבל טיוטה מוקדמת של המאמר וערך אותו לפני פרסום. אף על פי שבאופן רשמי לא הייתה מעורבות ישירה של גורמים ממשלתיים בניסוח המאמר, הרי שהמעקב וההתכתבות הצמודה מעידים על תיאום הדוק, גם אם לא מוצהר. כך נוצר מצב שבו מאמר שמציג חזות של מסמך מדעי ניטרלי התגלה בדיעבד כמבצע השפעה מתואם שמטרתו להוריד מסדר היום אפשרות שהייתה לא רק סבירה מדעית, אלא סבירה הרבה יותר.
באיזה מחיר?
דיווחים ראשוניים על התיאום שהתקיים מאחורי הקלעים כדי לדכא את תיאוריית הדליפה ממעבדה התפרסמו כבר בשנה הראשונה, והדלפות ההתכתבויות הפנימיות החלו לצאת לפני שנתיים. אולם עד לאחרונה נראה שהתקשורת הממוסדת – לצד ממשלות העולם – ביקשו להימנע מלהתעמת עם העובדה שסילופים, אי-דיוקים ולעיתים שקרים של ממש פורסמו במסווה של אמת מדעית אובייקטיבית, ואז שימשו כתימוכין כדי לצנזר עובדות או השערות סותרות. המאמר שפורסם בניו-יורק טיימס אולי מציע שמשהו החל להשתנות, שאולי גם מקבלי ההחלטות מבינים שיש צורך אמיתי בהכאה מסוימת על חטא, אם לא מצד האמת אז לפחות כדי להציל את עצמם.
עלייתו הפוליטית של רוברט פ' קנדי ג'וניור – שעד לפני שנתיים נחשב לקונספירטור סהרורי וכעת מנהל את מחלקת הבריאות האמריקנית – הינה אולי העדות המובהקת ביותר להשפעה ההרסנית של מאמצי טיוח כמו אלו על הציבור. קנדי הוא קונספירטור בריאותי אמיתי, כזה שבין השאר הוא טוען לקשר סיבתי בין חיסונים לאוטיזם. אך רבים בציבור, מרגישים שהסתירו מהם מידע חיוני ומכרו להם שקרים, התחברו למסרים של אדם שזה היה כל המצע שלו, וכך נולדה תנועה חדשה – "לעשות את אמריקה בריאה שוב" (MAHA) שסוחפת אחריה המונים, לעיתים תוך הכחשה מוחלטת של אמיתות מדעיות פשוטות.
"אה כן, עכשיו אפשר לספר את האמת", סיכם בלייר בתגובתו למאמר. "כן, עכשיו כשהכל נגמר, סוף סוף אפשר לגלות שכל רשות בעלת סמכות באמריקה שיקרה לנו ואי אפשר לסמוך על אף אחד לעולם. איזו מסקנה נפלאה ומלבבת להסיק מהמפגש של הציוויליזציה האמריקנית עם המגיפה… טוב לראות מאמר שמאשים את הרשויות המדעיות המוערכות שלנו בכך ששיקרו לנו בגלוי מסיבות פוליטיות ציניות. אבל אי אפשר שלא לחוש תחושת גועל שעולה עם הקריאה, גועל לא מהכותבת אלא מהאקלים האינטלקטואלי שרק אפשר לה לפרסם את המאמר הזה עכשיו, חמש שנים מאוחר מדי".
שאלת מקור הקורונה לא הייתה היחידה מתקופת המגפה שעוררה שאלות של טיוח ודחיפת נרטיב אחד בודד. למעשה היו שאלות רבות שצפו אז, ובמידת מה נותרו לא פטורות עד היום. למשל, עד כמה יעילות מסכות בד באמת בהפחתת הדבקה? או מהי התועלת האפידמיולוגית המדויקת של חיסון ילדים? תגובתן של הממשלות לשאלות מסוג זה הייתה במקרים רבים מובנת – הן פעלו בתוך משבר עולמי בלתי צפוי, וביקשו להפעיל כל אמצעי שעשוי היה לסייע.
אך אופי ההתנהלות – הפטרוני, הדורסני, ולעיתים אף המטעה ביודעין – הוא שפגע אנושות לא רק באמון הציבור, אלא גם ביכולתה של הקהילה המדעית לשכנע מחדש בעתיד. האזרחים לא זוכרים כל נתון – הם זוכרים אם שיקרו להם. ואפילו כשהשקר נמסר מתוך כוונות טובות, התוצאה היא אחת: קריסת האמון. כעת, חמש שנים אחרי הסגר הראשון, כשהווידויים מתפרסמים בטון מאוחר וזהיר, הנזק כבר נעשה. לא ברור אם ניתן עוד לשקם את האמון ההוא. אבל ברור להחריד מי סייע להרוס אותו.
