בשבת פורים התארחתי בבית כנסת של ליטאים מודרניים, שההגדרה המרכזית שלו היא "תפילה מהירה", והשעות הן נוסח חב"ד, היינו מאוחר בבוקר. כל מה שנוח, הם מאמצים. אמנם את קריאת התורה הם רוצים מהר, אבל ברוך השם הם אוהבים מאוד לשיר ואווירה יש שם.
מפה לשם, התחילו לשיר "יחי אדוננו". כחב"דניקית, אני בעד, אבל כיוון שהציבור בבית הכנסת הוא ליטאי, הנחתי שזה שיר אווירה שהם לא מאמינים במילים שלו. אחר כך עברו לשיר על רבי נחמן, ואז הגיע הלהיט הנוכחי שמקפיץ את כל צעירי המגזר בחתונות- "בשלטון הכוייפרים אין אנו מאמינים", בגרסה הנוכחית של "ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים". השיר הבא היה שיא חדש של אירוניה, "כל מי שיש לו סמארטפון הוא כזה מסכן", כאשר לכל באי בית הכנסת יש אייפון ודומיו. מעין רצף של שירים קליטים ונחמדים שאין לנוכחים שום קשר לכאורה לתוכן שלהם. כאשר עברו לשיר "משה אמת ותורתו אמת" לחשתי לחברתי שאני מאוד מקווה שלמילים הללו הם כן מתייחסים ברצינות.
המילה שהרגשתי כלפי כל הסצנה הזו הייתה "ניהיליזם". מדובר באנשים שגדלו על ערכי החרדיות המתמסרת והבלתי מתפשרת, שלא נתנה מקום להיות אנשים רגילים עובדים ומעורבים בעולם המעשה. הם נעשו פשרנים ונהנתנים ואף הקימו להם מוסד שדוגל בזה, כי לא כולם מסוגלים ורוצים בחיים של מתח דתי גבוה. מהאדיקות החרדית לא נשאר כלום, גם מלימוד התורה לא ממש. אבל לאמץ את הערכים שקדושים לשאר העם בישראל, כמו יראת כבוד כלפי המדינה מוסדותיה וחייליה, גם את זה הם לא עושים, כי הם לא גדלו על הערכים הללו, והם למעשה פניה של חלק גדול מהחרדיות המודרנית: חברה ללא אתוס, ללא משהו למסור עליו את הנפש. קרחים מכאן ומכאן.
לפני שייפגעו ממני אנשים רבים וטובים הנמנים על הציבור החרדי המודרני, אניח כאן אבחנה חשובה בין שני סוגי חרדיות מודרנית, אבחנה שכתבה החוקרת תהילה גאדו. בחלוקה שלה החרדיות המודרנית ברובה נמנית על "הקרייריסטים", מעמד ביניים שפורץ את גבולות החרדיות מטעמים פרקטיים, ומטרתם בהתקרבות למודרנה היא העלאת רמת החיים, וגם האקטיביזם שלהם, אם ישנו, מכוון למטרה זו.
קבוצה קטנה יותר היא החרדים שהיא מכנה "האינטלקטואלים", שבאורח חייהם יכולים להיות שמרנים ולהיראות כמו אברכים מהגרעין הקשה של החרדיות, אך בעמדותיהם ובהשכלתם ובאקטיביזם שלהם הם פתוחים לערכי המודרנה, השכלה כערך ולא רק כצורך למען הפרנסה, ולרוב גם גישה שמפתחת עמדות של אחריות ומוסריות כלפי מדינת ישראל. בעוד החרדי הקרייריסט תופס את עצמו כנחות מהאידאל החרדי, שאורח חייו נובע מאילוץ או חולשה, החרדי האינטלקטואל בוחר את דרכו בעיניים פקוחות מסיבה ערכית.
מי שבונה על חרדים מודרניים מהסוג הקרייריסטי, שיתגייסו מרצונם כי הם לא לומדים, טועה. כדי להתגייס צריך חינוך שמכוון לזה אקטיבית, לכתחילה ולא בדיעבד. חינוך לערך של מסירות לעם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל כמשולש בל יינתק. הגישה של כמה מהחרדים המודרניים לומר שגיוס הוא צורך ורע הכרחי, ולא ערך, היא טעות, ומספרי המתגייסים הנמוכים לקרבי יוכיחו. אף אחד לא יסכן את חייו בשביל צורך או חובה אזרחית, גם אם הוא כבר לא לומד או בקושי חרדי או יצא בשאלה. כיום, במשפחה חרדית מודרנית, בחור שרשום כלומד בישיבת מיר אך עושה תואר ולא ממש לומד תורה, יקבל יותר הערכה מבן הדוד שלו שבוחר להתגייס ומקבל במקרה הטוב התעלמות וכתף קרה, ובמקרה הרע ניתוק קשר. החרדיות המודרנית מהסוג התועלתני- קרייריסטי, בונה את הערך הזהותי שלה על בידול מהישראליות, בחלק שבו הכי קל להתבדל: לא להתגייס לצבא.
אינדיקציה נוספת לחוסר היעילות של גיוס ללא חינוך, היא הגישה של רבים מהמתגייסים החרדים, שהופכים להיות סוכנים שליליים בקהילותיהם ומדברים נגד גיוס, רובם לא יהססו להצטרף ואף להתחיל בשירת "בשלטון הכוייפרים" הנ"ל. הדיבור של רבים מהם הוא ש"צה"ל לא מקיים הבטחות" (על רמת הכשרות ותנאי השירות) משום שהם באים לצבא מתוך תחושה של חוסר אמון עמוק פלוס "מגיע לי", שזה לא בדיוק מתכון ליצירת אדם שמשרת את המערכת, כי הוא מצפה שהמערכת כל העת תתיישר לחלוטין לצרכיו ודרישותיו, לא רק הרוחניות, ובעצם תשרת אותו. הוא לא אשם, ככה זה כשלא חינכו אותו לשרת, הוא עושה טובה לאנושות ומרגיש שצה"ל צריך לפרוש לו שטיח מתחת לרגליים.
אחד החסמים העיקריים בפני גיוס הוא המבנה שנוצר בחברה החרדית, לפיה לא בונים על יראת השמים של הפרט, אלא על הפיקוח החברתי של הסביבה. התאמת צה"ל לחרדים פירושה יצירת סביבה שתפקח על יראת השמים של הפרט ותיקח אחריות במקומו על יראת השמים שלו. בלי לפתור את הבעיה הזו ולגדל אנשים שדתיותם קיימת ומוצקה ללא תלות מוחלטת כזו בסביבה, לא נפתור את הבעיה. ואת זה צה"ל לא באמת יכול לעשות עבורינו, הוא לא אשם בחינוך החלש הזה.
