כלפי חוץ, אין ממלכתי יותר מהצורך להיאבק באנטישמיות. המאבק באנטישמיות הוא עניין שבקונצנזוס, הן בישראל והן בהרבה ממדינות העולם החופשי. כולם אוהבים לטעון שהם דוחים אנטישמיות ונאבקים בה. ואולם, כנס ממלכתי אחד שארגנה ישראל חושף את מה שאנו שלרוב מנסים להצניע: כי גם המאבק באנטישמיות נגוע בפוליטיקה. הוא נגוע בפוליטיקה בתוך מדינות העולם, הוא נגוע בפוליטיקה במרחב הבינלאומי, והוא נגוע בפוליטיקה בתוך העם היהודי עצמו. הבעיה היא, שאם לא נצליח לנהל את הפוליטיקה של האנטישמיות בתוכנו – בתוך העם היהודי – בוודאי שלא נוכל להתמודד עם זו שפושטת בעולם.
יהדות אירופה כמרקחה: לכנס הממלכתי המרכזי על המאבק באנטישמיות בהובלת משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות הוזמנה שורה של אנשי ימין קיצוני ממדינות אירופה – אנשים הנתפסים על ידי הקהילות היהודיות כ"סדין אדום". בעיני ראשי הקהילות, זוהי תקיעת סכין בגבם. בזמן שהם נאבקים בשד הרדיקלי – מדינת ישראל נותנת לו תעודת הכשר.
מנגד, בממשלת ישראל יש גם מחשבות אחרות: בעת שחלקים נרחבים באירופה הולכים ומפנים עורף לישראל, דווקא עם מפלגות הימין מצאה ישראל אינטרסים משותפים. אף אם אין הדבר נובע מאהבת מרדכי, השנאה והחשש מהשתלטות זרים/מוסלמים על אירופה מציגים בפני ישראל הזדמנות. אולי כך, יחול אפילו שינוי בגישת הימין כלפי היהודים. בבחינת, מה שטוב לישראל יהיה לאורך זמן טוב גם ליהודים.
מטרת טור זה אינה להכריע בין הגישות. אם תרצו, זהו טור על התפכחות.
שנים שאנו מספרים לעצמנו שישראל נאבקת באנטישמיות. קבענו זאת אפילו בחוק יסוד – הוא חוק הלאום, לפיו ישראל תפעל להגן על יהודי התפוצות. אבל זו אינה התמונה המלאה. בפועל, ההשקעה האמיתית של ישראל באנטישמיות היא פרומיל מהתקציב השנתי שלה (אף שהמדובר בעניין המאיים על בטחונה הלאומי), היקף הטיפול בנושא ידע עליות ומורדות, אבל יותר מכל – אנחנו לא באמת מדברים בקול אחד בנושא. כמו בכל עניין חברתי, גם באנטישמיות יש פוליטיקה.
אירוע הכנס אינו אלא מקרה מבחן, המציג את המתחים שבין ישראל לבין יהדות התפוצות בתחום זה. מתחים כאלה לא חסרים. מאז ומתמיד, ישראל שידרה גישה פטרונית ומתנשאת, כאילו הקהילות "זקוקות" לה וכאילו תפקידן/חובתן לתמוך בה, כלכלית ופוליטית. זו גישת "ישראל במרכז", המתעלמת מהתרומה האדירה של קהילות אלה לישראל. מתח זה מוחמר כיום לנוכח "האנטישמיות החדשה" – זו שמתנגדת לציונות ולמדינת ישראל. מה שמעניין באמת את ישראל הוא מה שמכאיב במישרין לה: הדה-לגיטימציה של ישראל ויחסי החוץ שלה. היא מחפשת (בין בטעות, בין אם לאו) תמיכה פוליטית גם ממקומות שהיו טאבו בעבר.
זה לא אומר שזה צריך להיות כך. נכון מעירים לנו ראשי הקהילות היהודיות, שאף שישראל יכולה וצריכה לפעול לטובתה, חשוב להתייעץ עם הקהילות היהודיות שעלולות להיפגע. גישה מתנשאת, לפיה "אנו יודעים מה טוב להם" אינה ראויה ואף עלולה לפגוע בישראל. לקהילה המתקיימת מאות ואלפי שנים במדינה מסוימת יש, מטבע הדברים, הבנה עמוקה של הסביבה בה היא מתקיימת, דבר העשוי לסייע לישראל לכלכל צעדיה בסביבה זו.
קיומם של אינטרסים נוגדים הוא עניין נורמלי בכל תחום. פערים בין עמדות ישראל לבין עמדות יהודי התפוצות בתחום המאבק באנטישמיות הם טבעיים. החוכמה היא להשכיל לנווט ביניהם כדי לשמור את כולנו יחד במאבק חשוב זה. עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל חווינו את החיבור המיוחד שבין יהודי התפוצות לבין ישראל, שבא לידי ביטוי בסיוע ובתמיכה חסרת תקדים לישראל בשעת צרה. זהו אינו חיבור חד סטרי והביטוי "יחד ננצח" אינו נכון רק לשדה הקרב, אלא גם למערכה הגדולה כנגד האנטישמיות.
