יהדות התפוצות היא אחד ממשאבי ההשפעה והעוצמה הרכה המשמעותיים ביותר שיש למדינת ישראל. אולם, מאז המחלוקת על מתווה הכותל, עליית החשדנות כלפי הציונות בקרב הדור הצעיר, ואחוזים גבוהים של נישואי תערובת שמובילים לעזיבה של הזהות היהודית – דברים המרחיקים את הישראלים מיהדות ארה"ב, מדינת ישראל לא מצליחה ליצור קשרים בריאים ואפקטיביים דיו מול יהדות ארה"ב הכללית, בעיקר עם הדור הצעיר. על כן, הגיעה העת להתחיל לחשוב על אסטרטגיות קשר חדשות. במקום להמשיך ולעשות עוד מאותו הדבר – לפנות אך ורק לאוכלוסיות החזקות ביותר בקרב יהדות ארה"ב, אוכלוסיות שהיכולת שלנו "לקנות השפעה" אצלן הוא נמוך יותר – מדינת ישראל צריכה לשים לב שבקרב אוכלוסיית יהדות ארה"ב ישנו פלח שלם שהוזנח על ידה, למרות שהוא יכול להוות נכס אסטרטגי מובהק: היהודים דוברי הרוסית שהיגרו מברית המועצות לשעבר והתיישבו בארה"ב, המהווים למעלה מחצי מיליון איש.
לאומיים, ניציים, ומחוברים לישראל
בשונה מהרבה יהודים אמריקאים ותיקים, היהודים דוברי הרוסית בארה"ב נוטים לעסוק פחות בפרקטיקות דתיות וממעטים לחפש דרכים בהן ניתן להגשים את היהדות ברמה הערכית האוניברסלית. בעוד היהדות האמריקנית הכללית נוטה להיות מבוססת יותר על ערכים ליברלים-אמריקניים, היהדות של היהודים דוברי הרוסית בארה"ב היא לאומית מאוד, מושתתת על מורשת, מאבק היסטורי לשימור זהות, תפיסה משפחתית ותחושת הישרדות אל מול ניסיונות להשמיד את היהדות כזהות ואת היהודים לא רק כקבוצה דתית ולאומית – אלא כבני אדם.
מבחינה פוליטית, היהודים דוברי הרוסית בארה"ב נוטים להיות בעלי השקפת עולם שמרנית יותר, המתבטאת בין היתר בתמיכה במדיניות ביטחונית תקיפה ובהפגנת זיקה חזקה לישראל. בנוסף, יהודים רבים שהיגרו לארה"ב מבריה"מ לשעבר עדיין זוכרים את המאבק שלהם מול האימפריה הסובייטית, מה שגורם להם להיות מגויסים יותר ערכית כנגד כוחות המבקשים להשמיד את היהדות כלאום לגיטימי בעל זכויות.
למרות הפוטנציאל הערכי האדיר של אוכלוסייה זו, ממשלת ישראל והארגונים היהודיים הגדולים כמעט ואינם משקיעים בה. כאשר הם כן משקיעים ביהודים דוברי רוסית, הם מנסים לפנות לקהילות יהודיות הולכות ונכחדות במדינות בריה"מ לשעבר, בהן בקושי נשארו יהודים. בתוך ארה"ב, ההשקעה של ממשלת ישראל והארגונים היהודיים מתמקדת באופן בלעדי באוכלוסיות היהודיות החזקות והוותיקות. השקעה בקשר הקיים היא מבורכת בפני עצמה, אולם חשוב להדגיש שקשר זה אינו יכול להיות הקשר היחיד; על מדינת ישראל לפזר את ההשקעה שלה במגוון של קהילות יהודיות בארה"ב, תוך התמקדות בציבורים שנזנחו.
לא מדובר רק בהוגנות, אלא במהלך אסטרטגי ארוך טווח. בדומה לעולים הוותיקים מבריה"מ שעם הזמן נקלטים בחברה הישראלית וכך גם מגיעים ליותר ויותר עמדות השפעה בכל תחומי החיים, גם היהודים דוברי הרוסית בארה"ב מתחזקים וצוברים השפעה. במקביל להתעצמות הכלכלית והחברתית שלהם, היהודים דוברי הרוסית בארה"ב שומרים על הפרדה כמעט מוחלטת בקהילות ובמוסדות היהודיים הקיימים, ומהווים קול שונה בנוף היהודי-אמריקני, שטרם קיבל ביטוי פוליטי הולם. במילים אחרות, זאת קבוצה של יהודים לאומיים שבולטים בהפגנות עבור מדינת ישראל – אבל עדיין לא השתמשה בעוצמה הזאת למטרות פוליטיות ישירות. על כן, למדינת ישראל יהיה קל יותר לפעול לחיזוק הקשרים מולם ולהניע אותם לפעולות המחזקות את התמיכה במדינת ישראל ובאינטרסים שלה בתוך ארה"ב.
על ישראל להתחיל לפעול, לפני שיהיה מאוחר מדי
כאמור, כרגע היהודים דוברי הרוסית בארה"ב הם לאומיים וניציים יותר, דבר שנכון גם בנוגע לדור הצעיר שנולד למהגרים או היגר בילדות המוקדמת. אולם, אין למדינת ישראל להניח שהזיקה הלאומית החזקה תיוותר לעד. ייתכן כי הדור השלישי של המהגרים יתחיל להידמות יותר לאוכלוסייה היהודית והכללית המקומית, ויתחיל לדחות את המעמד של הציונות בתור אקסיומה ערכית מובנת מאליה. על כן, על מדינת ישראל לפעול עכשיו לשימור הזהות הייחודית של היהודים דוברי הרוסית בארה"ב ולחיזוק הקשר שלהם עם ישראל.
הדרכים לחיזוק הקשר רבות, והן כוללות תכניות תרבותיות וחינוכיות ממוקדות, קידום יוזמות מנהיגות עבור הדור הצעיר והבאתם ארצה לתכניות ייעודיות להם, יצירת קשרים ואירועים בשפה הרוסית וביידיש, וכמו כן יצירת מסלולים שיאפשרו ליהודים דוברי רוסית בישראל ובארה"ב למנף את הקשר המשפחתי שלהם ובכך גם למנף את האינטרסים של שתי הקהילות. זה אינו רק עניין של יחסי ישראל והתפוצות, אלא אינטרס ציוני מהמעלה הראשונה: הבטחת בסיס תמיכה חזק, מחויב ובלתי מתפשר למדינת ישראל בעתיד והכי חשוב – שימור הזהות היהודית של ילדיהם של למעלה מחצי מיליון יהודים.
הזמן לפעול הוא עכשיו. על מקבלי ההחלטות, הפעילים והמנהיגים היהודיים להפנות את המשאבים שלהם למקום הנכון. הרוח הלאומית והקשר המשפחתי של כמעט כל דוברי הרוסית בארה"ב הם נכסים יקרים מפז. השאלה אינה האם הם מוכנים להירתם למאמץ — אלא האם ישראל מוכנה סוף סוף להכיר באלה ששרדו את הפרעונים האדומים ולהתחיל לרתום אותם למאבק הציוני בעמלקים הירוקים.
