פרשת פקודי חותמת את ספר שמות, וזו הזדמנות להתבונן בספר ממעוף הציפור. אם ספר בראשית היה סיפורה של משפחה, ספר שמות מספר את סיפורו של העם, או יותר נכון את תהליך התגבשותו של העם. סיפור זה מוצא את חתימתו בפרשתנו, פרשת פקודי.
המילה "פקודי" מעלה בזיכרון את השורש פק"ד שבסוף ספר בראשית, כאשר יוסף, האח שבעקבותיו ירדו בני ישראל למצרים, מבטיח־מאחל לאחיו: "פָּקֹד יִפְקֹד אֱ־לֹהִים אֶתְכֶם". התורה כמו רומזת לנו שהמעגל שנפתח עם יוסף והאחים מתחיל להיסגר כעת, עם העמדתו של המשכן בידי משה והשריית השכינה בקרב העם (ואין זה מקרה שאותו משה, מנהיג העם, הוא שהעלה עימו את עצמות יוסף, מנהיג המשפחה).
הרמב"ן מצביע לנו על החיבור הזה באומרו כי רק בסוף ספר שמות, עם השכנת השכינה במשכן, השלימו ישראל את תהליך הגאולה:
והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יֵחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם… ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד.
ואכן ספר שמות הוא, כדברי הרמב"ן, "ספר הגלות והגאולה". כפי שכתבנו בתחילת הספר, אופייני הדבר שספר העוסק בגלות ובגאולה יראה בשמות ובמתן שמות עניין מרכזי. הספר מתחיל ב"שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיּוֹרְדִים מִצְרַיְמָה", ואז באים כמה פרקים שאין בהם כמעט שמות. העובדה שבני ישראל מאבדים את שמותיהם במצרים מלמדת על עומק השעבוד שהיו נתונים בו, שמהותו היא אובדן הפנים והזהות. ישראל נחלצים ממצב זה לאחר שא־לוהים, הנקרא בעצמו בשם, קורא אותם בשם.
יום חופשי
לא רק בשמות האנשים עוסק ספר שמות אלא גם בשמות האל, הנגלה לראשונה בשם הוי"ה בהתגלותו לעם ישראל. ניתן אפוא להפליג ולטעון שבהתוודעות ההדדית של ה' וישראל, זכו שני הצדדים לצאת מגבולם ולקבל שמות: עם ישראל יצא משעבוד לחירות, ואילו א־לוהים יצא מהסתר לגילוי, מאחורי הקלעים של העולם אל במת ההתגלות. את היציאה הזו של א־לוהים מגלה בראש ובראשונה הנס, כפי שבא לידי ביטוי במכות מצרים, בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני. יציאה זו של א־לוהים מהסתר לגילוי דרך הנס מסומנת בשם המפורש של א־לוהים, שם הוי"ה, שבו בלבד נגלה ה' פנים בפנים.
מכאן ואילך מתחיל תהליך מדורג של יציאת עם ישראל לחירות, חירות שאינה רק פיזית אלא גם קיומית ורוחנית. זו הסיבה ששוב ושוב במהלך הספר מצוּוה עם ישראל על השבת, כיוון שהשבת היא תנאי הכרחי ליצירת חברה בת־חורין; חברה שבה לא משנה מהו מעמדך החברתי – יום בשבוע אתה זכאי לפוש ממלאכתך, כמו א־לוהים עצמו, להתענג ולהתמסר לתנועה שמעבר לקיום הפיזי ולמילוי הצרכים הבסיסיים.
אך בכך אין די לכונן חברה בת חורין. כדי שאדני החירות ייכונו לעד ולא יידרדרו לידי עריצות, יש להעמיד חוקה חברתית כללית שעל פיה ינהגו בני החורין ולא יסטו ממנה. לכן, יחד עם ההתגלות הנאדרת בסיני יורד גם החוק, שראשיתו בעשרת הדברות ופיתוחי חותמו בפרשת משפטים.
אלא שאף בכך טרם הושלם התהליך. נפילת העם לחטא העגל הוכיחה שאין די בהטלת חוקים ואיסורים. הרי לפני רגע נצטוו ישראל בהר סיני "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה", ורגע לאחר מכן חטאו באיסור זה ממש מתוך הרגל תרבותי. כדי לצאת לחירות גם במובן רוחני יש להפנות את האנרגיה היצירתית של העם כלפי מעלה.
המסע עדיין לא תם
עשייה זו מגולמת במעשה המשכן, שהנחיל לעם כמה מעלות טובות: (א) במעשה המשכן התלמדו ישראל בעשייה משותפת ובשיתוף פעולה רחב, המאגד את הפרטים לקהילה. (ב) לא זו בלבד, אלא שהם גם שלחו את ידיהם לראשונה בעשייה אמנותית־אסתטית, כזו שאין בה משום מילוי צורך טבעי בלבד, ואופיינית רק לבני חורין. (ג) בכך הם הורגלו, שוב כבני חורין, לעסוק במלאכה אמנותית הדורשת תכנון ומחשבה, שמהותה הוצאת הדימויים היפים השוכנים בלב אל העולם, ופיתוח היופי בנפש ובעולם. (ד) מעל ומעבר לכול, במעשה המשכן למדו ישראל להפנות פניהם כלפי מעלה, כלפי תכלית נשגבת שמעבר לכאן ועכשיו. הם למדו לטפח יחס דתי של קדושה ורוממות, שמכשירות אותם להיות "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".
בכך הגיעה, כדברי הרמב"ן, השלמת התהליך שהחל ביציאת מצרים. כביכול שני הבאים בברית, ישראל וא־לוהים, מצאו בית. האלוהות יצאה מחביון שמיים לגילוי העולם, והאדם יצא מעבדות חיצונית ופנימית לחירות בזכות יחסיו עם א־לוהים. וכניסוחו של ריה"ל: "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם, עֶבֶד אֲ־דֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי".
השלמה הדדית זו שבין האדם לא־לוהים, היא המכונה בפי חז"ל "שכינה". והיא מאופיינת במלאוּת, בכובד של נוכחות, כפי שמתואר בסיום פרשתנו: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". אך אין זו מלאות סופית שאחריה אין תנועה ומסע, לא מלאות של אחרית הימים, כפי שעולה מהפסוק החותם את פרשתנו והספר כולו: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". הדרך עוד לא הושלמה, עוד נדודים רבים ומייסרים נכונו לעם ישראל במדבר הגדול והנורא בדרכם לארץ המובטחת. אך כעת יכולים הם סוף־סוף לצאת למסע, כשהם יודעים לבטח כי ההשגחה האלוהית תמשיך ללוות אותם בכל מסעיהם. #
אנו מודים לנדב כהן, שעיוניו ליוו אותנו לאורך ספר שמות, ומקדמים בברכה את הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג, מרצה במתן ובמדרשה בבר־אילן, ומנחת ההסכת "מְפָרְשׁוֹת שָׁבוּעַ" מבית מתן, שתכתוב על ספר ויקרא
