מותר לנחש שמנהיגי קטאר אינם מוטרדים במיוחד מהפרשה המכונה אצלנו קטארגייט. מתחת לשפם הם אפילו מחייכים: בלי להעביר הפעם אפילו דולר אחד ארצה, עלה בידיהם לחולל כאן מהומת אדירים. ישראל שוב מסוכסכת ומפולגת כמו ב־6 באוקטובר. אין צורך שחמאס יסתער עליה מבחוץ, היא מסתערת על עצמה מבפנים.
ועוד ניחוש, אולי מסוכן יותר לנוכח העובדה שעל החקירה מוטל עדיין איפול משפטי: פרשת קטארגייט דרמטית פחות מקבלת הפנים המרגשת שהתקשורת והאופוזיציה ערכו לכבודה, ווטרגייט לעניים. קומץ מקורבים בסביבת נתניהו הסתבך אומנם בפלילים בגללה, אך לא בבגידה או בריגול או במשהו שמתקרב לכך. ממילא לא היה צורך להדיח בחופזה את ראש השב"כ כדי לחפות על הפשעים המדומים הללו, והוא מצידו לא באמת חשד שלשכת ראש הממשלה נפלה בידי הקטארים כאשר בישר לאומה על פתיחת חקירה בפרשה. חבל שעשה זאת דווקא באמצעות ח"כ מהאופוזיציה, חבל שהודח.
אבל למה לנחש? סיפור המימון הקטארי לשלטון חמאס גלוי וידוע פה כבר שנים רבות, עוד לפני שיונתן אוריך התחיל לעבוד אצל נתניהו. כבר ב־2007 החלה קטאר להזרים כספים לעזה, ומאז 2014 עשתה זאת במתווה מוסכם על ישראל. שלושה ראשי ממשלות, שלושה ראשי שב"כ, ארבעה רמטכ"לים וחמישה שרי ביטחון הסכימו למתווה המפוקפק הזה, ועל כל פנים לא התפטרו מתפקידיהם בתור מחאה, גם לא ליברמן. בהתחלה עבר הכסף ישירות לחשבון הבנק של ממשלת חמאס, אחר כך במזוודות, ובהמשך בתחליפי כסף, אבל הזרמתו לא פסקה אף פעם לתקופה משמעותית.
כל צרכן חדשות בישראל ידע מה התכלית: שקט תמורת כסף. פרוטקשן. הדברים נאמרו במפורש ובזמן אמת על ידי בכירי הדרג המדיני, הביטחוני והפרשני. מעת לעת האופוזיציה השמיעה קול מחאה, אבל אך ורק לצורכי ניגוח. הכסף הקטארי לא שימש כסלע מחלוקת אמיתי בין הקואליציה והאופוזיציה, ימין ושמאל. בכל הפגנות קפלן למיניהן, עד המלחמה, לא הונפה כרזה אחת נגד אספקת הדולרים מהמפרץ הפרסי לחמאסטן עזה. היה ברור כשמש בצהריים שהדולרים הללו מגיעים גם לכספות של יחיא סינוואר.
בסתיו 2018, אחרי התלקחות עונתית בדרום, הפגינו מאות מתושבי עוטף עזה בלב תל־אביב. הם חסמו בזעם את צומת עזריאלי, אך לא ביקרו את החסות הישראלית על הזרמת הכסף הקטארי לעזה. בכרזות שהביאו עימם נכתב "נא להתעורר, הדרום בוער" או "דורשים ביטחון מיידי", וגם – כמה מצמרר בדיעבד – "אנחנו שבויים של חמאס". שום מילה על קטאר. נסיכות הנפט הפרו־טרוריסטית לא נזקקה לתשלומי שוחד כדי לעקוף מכשולים ישראליים בדרכה לקופת חמאס. ערב המונדיאל ב־2022 היא מימנה פה יחצ"ני הכשרת לבבות, אבל לא בוגדים. עשרות ישראלים, ידוענים פחות או יותר, התארחו בכיף ביציעי מגרשי הכדורגל שלה. כל העולם ואשתו התראיינו באל־ג'זירה, אפילו נציג דובר צה"ל.
אגב, עד 2018 הכסף הקטארי הוזרם לעזה דרך הרש"פ ברמאללה. זה היה בסדר? אבו־מאזן אינו תומך טרור? ממתי קשרים עסקיים עם ישות ערבית שאינה מוגדרת כמדינת אויב הם עבירה איומה ולא מזרח תיכון חדש? ובכן, בעיקר מאז המלחמה, כשהשמאל הישראלי נזקק לתיאוריה משכנעת מול טיעוני הימין שהאסון קרה בגלל אוסלו, ההתנתקות ומדיניות ההכלה. פתאום הכסף הקטארי הפך למוקד האירוע. שלל פרשנים העמידו פני צדיקים שלכאורה התריעו מזמן שקטאר היא מעצמת טרור, והרעישו עולמות בעוד מועד. מצד אחד הם תומכים אפילו עכשיו בתיווך הקטארי בעסקאות החטופים, מצד שני תוקפים באולפנים את השת"פ עם קטאר לפני המלחמה. נו, באמת.
ועוד הערת אגב: באמצע אוקטובר 23' טען מומחה הטרור יגאל כרמון שנתניהו עצמו קיבל מיליוני דולרים מקטאר לאורך כל העשור הקודם, לצורך מימון מסעות הבחירות שלו, מן הסתם תמורת העלמת עין מהכסף הקטארי שעובר לחמאס. במהלך 24' טיפס אומדן הסכומים הללו עד 70 מיליון דולר כמעט. זו הייתה האשמת בגידה מהסוג החריף ביותר, אשר מצדיקה לכאורה את נקיטת סעיף הענישה החמור ביותר בחוק: עונש מוות. אבל בקיץ הסתבר שהמסמכים שעליהם הסתמך כרמון מפוקפקים, סותרים זה את זה, כנראה מזויפים, והפרשה נמוגה. עכשיו הגיעה פרשת קטארגייט והפיחה רוח חיים בתיאוריית השוחד והבגידה. הסכומים המדוברים צנועים בהרבה, נתניהו עצמו עדיין לא חשוד, אבל העיקר שכולם שוב מדברים על קטאר, חמאס וממשלת נתניהו.
אם אכן יתברר בקרוב שמקורבי נתניהו הסתירו באופן בלתי חוקי קשרים עסקיים עם קטאר, או הלבינו הון שחור, לא יהיה מנוס מהעמדתם לדין. בכל מקרה, נתניהו אמור לספק הסברים מקיפים לתהייה כיצד קרה שמקורביו שירתו בתשלום מדינה זרה, ולא להסתפק בטענה ש"הכול פייק". הרי גם אילו אוריך ואלי פלדשטיין עסקו בשיווק מזגנים קטאריים בלבד או חבילות נופש שם, זה לא היה תקין. אבל מכאן ועד להצבעה על שניהם במונחי המרגלים המיתולוגיים קים פילבי או גינתר גיום, ארוכה מאוד הדרך. יחיא סינוואר, כמה כואב להודות, הצליח להלום בנו ב־7 באוקטובר ללא עזרת בוגדים מכל סוג שהוא.
