בג"ץ רודה בנו, היועמ"שית מאמללת אותנו, הדיפ־סטייט חונק אותנו, התקשורת והאקדמיה והפקידות משתפות פעולה ומתעמרות בנו, הפתק שלנו בקלפי לא שווה את הנייר שעליו הוא מודפס כי לא נותנים לנו למשול. מה לעזאזל עושים?
לפרופסור מ"הפטריוטים" משה כהן־אליה יש הצעה: "כשנותנים לך אגרוף, תן שניים בחזרה". לטענתו, נתניהו צריך לדרוש מממשל טראמפ שיעזור לנו להכניע את השמאל, באמצעות "סנקציות אמריקאיות משתקות על הדיפ־סטייט הישראלי". בפוסטים שהפרופסור מפרסם באנגלית, הוא מביע את ציפייתו מדונלד טראמפ להתערב במשבר החוקתי בישראל: לתקוף את "הטרללת של היוריסטוקרטיה הישראלית", ולקבוע כי "ראש שב"כ שפוגע ביכולת של ישראל כחלק מהמערב להכריע את האויבים, מסכן את האינטרסים האמריקאיים. יועמ"שית שמטילה כבלים 'משפטיים' על תוכנית טראמפ, מסכנת את האינטרסים האמריקאיים. בג"ץ שמאשר להוציא ראש ממשלה נבחר לנבצרות, פוגע באינטרסים האמריקאיים".
תחכום, אנינות וקלאס – אאוט, רטוריקה של עולם תחתון – אִין. "רונן, ת'שחרר", מציע באדיבותו הפרופסור. "אל תהיה אידיוט שימושי של חבריך הקפלניסטים ושל חברתך גלי היוריסטוקרטית. אתה גם תאכל את הדג המסריח, גם תחטוף מלקות, וגם תגורש מהגן. האמת היא שאתה גמור. כי אם תמשיך לשחק משחקים של ילד קטן, הממשלה תייבש אותך. אתה הולך לעבור זובור אכזרי, ועם כל הכבוד שיש לי לכך שאתה בוגר סיירת מטכ"ל – הם יחסלו אותך". טרילוגיית הסנדק נראית כמו דרמה רומנטית למתבגרות מול התסריטים של הפרופסור המלומד.
כהן־אליה מציע לממשלה להתעלם מהחלטות בג"ץ, כפי שלדעתו עשו האמריקנים: "ממשלות פשוט לא צייתו להוראות של בית המשפט העליון, או מצאו דרכים לעקוף אותן בשקט. פשוט מייבשים". הצעה נוספת היא להשיק מסע טיהורים: לסגור את הפקולטות למשפטים, ולהטיל על המרצים סנקציות אישיות מהסוג שממשל ביידן הטיל על מתנחלים. "אין ויזות, אין חשבונות בנק, אין עסקים".
לכהן־אליה אין זכויות יוצרים על הרעיונות הנהדרים הללו. קדמו לו מנכ"ל בצלם חגי אלעד, שעמד על בימת האו"ם והפציר באומות העולם להטיל חרמות על ישראל כדי להפסיק את "הכיבוש", פרופ' אווה אילוז (המועמדת המודחת לפרס ישראל) שחתמה על עצומה הקוראת לבית הדין בהאג לפתוח בהליכים נגד ישראלים, ושורה ארוכה של ארגוני שמאל ישראליים ששיתפו פעולה עם תנועות BDS כדי "להציל את ישראל מעצמה".
וגם הם לא המציאו את הגלגל. התופעה שבה יהודים פונים לגויים כדי שיעזרו להם במאבק פנימי עתיקה מאוד: מאסא מלך יהודה, שכרת ברית עם ארם כדי להילחם בבעשא מלך ישראל, דרך הורקנוס ואריסטובולוס – בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה – שפנו למצביא הרומי פומפיוס שיתערב בסכסוך ביניהם; "מרדו בך יהודאי" מהסיפור על קמצא ובר קמצא; ועד הסגרת אנשי האצ"ל והלחי לבריטים במסגרת ה"סזון" בתקופת המנדט. התוצאה תמיד הייתה רעה מאוד ואומללה מאוד.
ללא מעט "בעלי תשובה" פוליטיים יש נטייה לשמר דרכי חשיבה של השמאל המרקסיסטי. הם אומנם הפכו לאומיים יותר, אבל לא הפנימו את ערכי האחווה, החירות והבחירה החופשית
הפיתוי ענק. הפרופסור החכם מקבל אלפי לייקים מפופוליסטים המשוכנעים שאפשר לפתור את כל בעיות העולם ואחותו באמצעות שימוש בפצצות טיפשות. נזרוק פצצה של טון על השמאלנים, ולא נטריד את עצמנו בשאלה מה יישאר על האדמה החרוכה ביום שאחרי. איך הכריז שלשום השר אמסלם? "אין ברירה אלא להכריע את השמאל". ניתן גז ונשאיר אבק לארדואן, כי מה יותר מתוק מ"ניצחון מוחלט"?
פרופסור יקר, קח תרגיל אינטלקטואלי: נניח שסגרת את הפקולטות למשפטים, הדחת את שופטי העליון ואת הפרקליטים השמאלנים, עצרת את ראשי המחאה, ונתת לגולדקנופף ולבן־גביר לשלוט ללא מצרים. איך בדיוק נראית מדינת ישראל ביום שאחרי? סטארטאפ ניישן משגשגת, או ישות שמזכירה יותר את טורקיה ורוסיה?
הרב שטיינזלץ אמר פעם בהתוועדות שאחד האתגרים של בעלי תשובה הוא להבין שצריך לשנות לא רק את הדאטה, אלא גם את מערכת ההפעלה. לעניינו, ללא מעט "בעלי תשובה" פוליטיים יש נטייה לשמר דרכי חשיבה של השמאל המרקסיסטי העמוק. הם אומנם הפכו לאומיים יותר, אבל לא הפנימו את ערכי האחווה, החירות והבחירה החופשית, ולא נגמלו מהאשליה ששימוש בכוח הכופה של המדינה הוא הפתרון לכל הבעיות.
כהן־אליה, כמו עמיתיו שהיו בשמאל העמוק וגילו את אור "המשילות" ו"הנאמנות", שופך את מררתו על אנשי הציונות הדתית. המורכבות שלהם מוציאה אותו מדעתו, והוא למד לתייג אותם כ"מקהלת מה יפית". הדרך הממלכתית מתישה ומייגעת, ואחריות לאומית איננה מספקת דופמין מהיר. שיקום הפרדת הרשויות בישראל – מבלי לראות בשמאלנים אויב ומבלי לשרוף את המועדון – דורש מוכנות למסע ארוך, סיזיפי ומייגע. זה כולל השקעה במחקר ועבודה פרלמנטרית מעמיקה, עם ירידה לפרטים וחתירה להסכמות. למי יש כוח לכל השיט הזה?
מה שהימין לא רואה, זה שהרטוריקה החדשה הזו מרסקת את האמון וממילא מחבלת באופן ישיר במשילות. בעולם נורמלי, פיטורי ראש שב"כ לא אמורים בכלל לעלות לדיון ציבורי. תגובת ראש הממשלה שהוגשה לבג"ץ נסמכת על עקרונות דמוקרטיים אלמנטריים, שלא אמורים להיות שנויים במחלוקת. להלן תמציתם: אחריות הממשלה לשב"כ היא חלק מאחריות הממשלה לביטחון המדינה, אחריות זו איננה ניתנת לחלוקה ולכן הנושא איננו שפיט; אי אפשר לחייב ממשלה לעבוד עם ראש שב"כ שאין לה בו אמון; החלטה כזו תכפה על הממשלה מצב שבו ראש השירות הנתון למרותה איננו באמת נתון למרותה; העתירות נגד פיטורי בר לא הוגשו על ידי בר עצמו, והעותרים "מתעברים על ריב לא להם"; ההחלטה היא החלטת הממשלה ולא החלטת ראש הממשלה, ולכן אין בסיס לטענת ניגוד עניינים; הקפאת המינוי מהווה חבלה חמורה בהפרדת הרשויות.
ואנו נוסיף: ראש השב"כ איננו שומר סף, ואוי למדינה שתגדיר אותו "שומר סף". אחד המאפיינים של מדינות טוטליטריות הוא שראשי הצבא או גופי הביטחון מרשים לעצמם לבצע הפיכות, למרוד בנשיא ולהחליף אותו כאשר לדעתם הוא פוגע באינטרסים לאומיים. אסור לבג"ץ לבטל את הפיטורים של בר, אסור.
איפה מתחילה הבעיה? כשלא ברור אם ה"אמון" שראש הממשלה דורש מראש השב"כ הוא על רקע מקצועי או אישי. דוגמה תיאורטית: ברור שראש שב"כ המסרב לשתף פעולה עם החלטת הקבינט לסבב לחימה נוסף בעזה חייב להיות מפוטר. אבל מה קורה אם הוא מתנגד לדיכוי מחאות מול בית ראש הממשלה, או מסרב לדרישה לעקוב אחרי יריב פוליטי בטענה לא מבוססת שהיריב משתף פעולה עם האיראנים?
בדיון בממשלה טענו השרים שראש השב"כ הוא כמו מנכ"ל חברה. אם היו"ר לא אוהב אותו, הוא יכול לפטר אותו. האם באמת אנחנו רוצים שראש השב"כ יתנהג כמו מנכ"ל? יוריסטוקרטיה (שלטון פקידים) היא לפעמים דיפ־סטייט כוחני, אבל לפעמים תוצאה של חוסר "יראת שמיים" של המנהיגים. ככל שהאמון בטוהר הכוונות של המנהיג נמוך יותר, כך תגדל דרישת הדרג המקצועי להליך בירוקרטי יותר, המשלב ועדות מקצועיות בקבלת ההחלטות. ומה לעשות, סמיכות הפרשיות בין המהלכים לפיטורי בר ובין פרשת קטארגייט איננה מעלה את האמון ביראת השמיים של מקבל ההחלטות.
בעיית הנציג
במסגרת מאמציו לקדם חוק גיוס בהסכמת החרדים, העלה שר הבטחון ישראל כ"ץ טענה חדשה: ניסינו לשלוח צווים לחרדים באופן חד־צדדי, וזה לא עבד. אלפי צווים נשלחו, אך אחוזי הגיוס זעומים. זוהי הוכחה שלא ניתן לגייס חרדים ללא שיתוף פעולה עם ההנהגה החרדית. הפתרון היחיד להעלאת שיעור המתגייסים הוא חקיקת חוק גיוס בהסכמה.
בדיני התאגידים, מצבו של כ"ץ מכונה "בעיית הנציג" – אורגן של תאגיד הפועל נגד התאגיד. כ"ץ קיבל את תפקיד שר הביטחון בכפוף להבנה עם נתניהו: יש לשמור על החרדים בקואליציה בכל מחיר. אשר על כן, יש לו אינטרס להוכיח שפעולות חד־צדדיות לגיוס החרדים לא עובדות ולא מצליחות. אם שליחה חד־צדדית של צווים הייתה מגדילה את שיעור המתגייסים, לא היה ניתן לבסס את הטענה שחייבים להעביר חוק גיוס בהסכמה.
כיצד מוודא כ"ץ שהצווים לא יעבדו? הוא מסרב לקדם החלטת ממשלה המרחיבה את משטר הסנקציות. במכתב ששלחה היועמ"שית לשר הביטחון בשבוע שעבר, היא הפצירה בו לקדם החלטה הכוללת סנקציות אישיות למשתמטים. סל הסנקציות המוצע כולל שלילת הטבות בתחום הדיור (מחיר למשתכן, סיוע בשכר דירה ועוד); שלילת הטבות של משרד הכלכלה לעסקים קטנים ובינוניים; התניית הנחות בארנונה בכך שהמבקש איננו משתמט משירות צבאי; שלילת רישיון נהיגה; שלילת הטבות בביטוח הלאומי; מעצר משתמטים בנתב"ג ועוד.
מבחינה משפטית ניתן לשלול הטבות גם ללא שינוי חקיקה או החלטת ממשלה, אולם שלילת זכויות דורשת הליך חקיקה ראשית או חקיקת משנה, בהתאם למצב. מבחינת החרדים, כל עוד אין סנקציות אישיות, והתקציב ממלא להם את הקופה בשלל דרכים ישירות ועקיפות, הכול בסדר ואפשר להמשיך את החגיגה.
