מלחמות היהודים בשבועות האחרונים מחזקות את התחושה המרה שמדינת ישראל בעידן הזה יודעת רק שני מצבים: מלחמה עם אויב חיצוני, או מלחמה בתוך הבית. בשנה וחצי האחרונות נהנינו מקצת שקט פנימי רק כשהמלחמה בחמאס ובחיזבאללה גבתה מאיתנו מחירים. רצף של ימים שבהם, ברוך ה', לא מותרים לפרסום שמותיהם של נופלים בחזית, מוביל מהר מדי להתחדשות הלחימה בין הממשלה למערכת המשפט, ובתקופה האחרונה גם בין הממשלה לכוחות הביטחון. ההפגנות האלימות חזרו לרחובות, השיח ברשתות הזדהם מחדש, וכלי התקשורת ברובם שוב שופכים שמן למדורה.
מדינת ישראל, הקיטוב שלך חזר. האמת היא שהוא לא הלך לשום מקום, רק שכיסינו אותו בפלסטר עבה של סולידריות תחת אש. כשהמלחמה על להבה נמוכה, הפלסטר לא מחזיק והקיטוב המכוער מרים ראש.
המתח סביב הרפורמה המשפטית טרום המלחמה הוליד עיסוק נרחב בחשיבה על פתרונות לצמצום הקיטוב הישראלי. המלחמה הסיטה את האנרגיות החוצה, אבל לא פתרה את הבעיה. אירועי השבועות האחרונים גרמו לרבים לחזור לעסוק בחשיבה על דרכים להרגעת המתחים הפנימיים וצמצום השסעים בחברה.
הספר החדש "שבט, אחים" (ידיעות ספרים) עורר בי ציפיות בהקשר הזה, אולי ציפיות מוגזמות. הספר, שנכתב על ידי חן ארצי־סרור ועמיחי דנינו, מבקש, לפחות על פי כותרת המשנה שלו, להציע "מערכת הפעלה חדשה לישראל", שתסייע לה לשגשג, ושפה חדשה שתחדש את הברית בין השבטים הישראלים.
לא חשבתי שאמצא בטקסט, הכתוב היטב, נוסחת קסם לתפירת הקרעים, אבל בהחלט ציפיתי ליותר. רובו המוחלט של הספר מוקדש להצגת הבעיה, מעט מדי להצעת הפתרון. בכישרון רב מציגים המחברים את מה שהם מכנים "מלכודת השבטיות", ומפרטים כיצד המנגנונים במדינת ישראל של היום מחזקים את הפילוג ואת ההקצנה ותורמים לקיטוב. רק בשליש השלישי של הספר – ואם נדייק יותר, ברבע האחרון שלו – ניגשים המחברים למה שהם מכנים "שפת הפתרון". בחלק הזה הכתיבה שלהם מהוססת יותר ומשכנעת פחות, אבל היא בהחלט מציפה סוגיות חשובות.
בבואם להציע שפה חדשה ומחברת, המחברים מציעים קודם כול את השפה המסורתית. "הבשורה של המסורתיות היא היכולת להכיר במגבלות החיים ובמורכבותם", הם כותבים, ומציגים את האדם המסורתי כ"דמוקרט המבין לעומק שדווקא משום שהקהילה והחברה עומדות בבסיס ערכיו, הוא חייב לקבל את כולם". יש אמת בכך שהמסורתיות היא דבק טוב לאיחוי חברתי, בעיקר בסוגיות דת ומדינה, אבל יש גם הרבה רומנטיזציה בתיאור של הציבור המסורתי בישראל כציבור מפייס. זה נכון שהמסורתי הממוצע יהיה סובלני יותר להכלה בבית הכנסת ובשולחן השבת, אבל המציאות מוכיחה שבסוגיות לאומיות ובזירה הציבורית הוא פחות מוכן לפשרות.
התקוות שארצי־סרור ודנינו תולים בציבור המסורתי גם לא מסתדרות כל־כך עם התנהגות נציגיו בשדה הפוליטי. בחלקו הראשון של הספר הם מציינים בעצמם שהציבור המסורתי הוא הבייס הפוליטי המשמעותי של בן־גביר ומפלגתו. חלק לא מבוטל מנציגיו של הציבור הזה בליכוד הם מגדולי המשסעים והמקטבים בכנסת. קצת קשה ליישב את תיאוריית המסורתי המכיל והמפייס עם התנהלות כמו של השרים דודי אמסלם, מירי רגב או מאי גולן. קשה לטעון שהשרים הללו אינם מייצגים אותנטיים של המסורתיות, כשהם זוכים לפופולריות גבוהה בציבור המסורתי.
השפה השנייה שמציעים מחברי הספר כשפת פתרון היא שפת הרצף. הכוונה היא לאנשים עם זהות מורכבת שדוברים כמה שפות שבטיות, לאחר ש"נסיבות החיים או הבחירות שבחרו הובילו אותם להיכרות אינטימית וקרובה עם קבוצות שונות ומגוונות". התקווה שתולים הכותבים באנשי הרצף היא שהם יפוררו מעט את חומות השבטיות ויתרמו לערבוב הישראלי. אלא שגם בתחום הזה אנו למודי אכזבות. "שטחי הכינוס הישראליים" שמתוארים בפרק הזה אינם מצליחים להתרחב כבר שנים. אחוות המילואימניקים לא מחלחלת להפגנות בקפלן או מול הכנסת, וגם לא לאולפני החדשות של ערוצי הטלוויזיה. הסולידריות שמוצאים בשפע בבתי החולים ובחזית הלחימה היא סולידריות של גורל משותף, אבל היא כמעט נעלמת כשהיא מגיעה למערכת המשפט או לשדה הפוליטי. הכותבים מודים שקשה לתרגם את שפת הרצף לשדה הפוליטי, ושהמפלגות ניקו את עצמן בשנים האחרונות מנוכחותם של הפוליטיקאים המחברים והעדיפו על פניהם את המקטבים.
שפות נוספות שמציעים המחברים, בקצרה מדי, כחלק מהפתרון, הן שפת החלוציות, שפה בית־מדרשית, שפה תרבותית ושפת המזרח התיכון. חלקן אליטיסטיות במהותן וחלקן, בדומה לשפה המסורתית, זוכות לרומנטיזציה.
השלום מתחיל בתוכי
בדבר משמעותי אחד צודקים מחברי הספר. האחריות על יציאה ממלכודת השבטיות מוטלת בראש ובראשונה על השבטים עצמם. הנקודה הזאת לא זוכה להרחבה מספקת, ודורשת תרגום מעשי ומיידי בשדה הפוליטי. אם רוצים לצמצם את הקיטוב והשסע, כל המפלגות, מימין ומשמאל, נדרשות להתנקות בעצמן מהגורמים המקטבים ולהעדיף על פניהם את הגורמים הממלכתיים. כל עוד השמאל מתגמל מנהיגים פוליטיים מעוררי מדון כמו יאיר גולן ויאיר לפיד, כל עוד בימין מתגמלים את בן־גביר ובוחרי הליכוד מתגמלים דמויות מקטבות כמו השר קרעי, הקרעים ימשיכו להתרחב.
הבעיה הגדולה היא שכולם בעד אחווה ונגד קיטוב, כל עוד האשמה על הפילוג מוטלת על אחרים. כשמישהו מעז לטעון שכולם נדרשים לחשבון נפש פנימי ולהכאה על החזה של עצמם, מיד צצות הטענות המוכרות: "איך אפשר בכלל להשוות", "אין שום סימטרייה", או במילים של ילדי הגן: "זה הם התחילו". נכון שאין סימטרייה, ונכון שתמיד יש מישהו שהתחיל ומישהו שהגיב, ונכון גם שהרבה פעמים ההשוואה אינה הוגנת. ובכל זאת, הדרך להרגעת הרוחות בטווח המיידי ולחיזוק הסולידריות בטווח הארוך יותר, עוברת קודם כול בתהליך ניקוי פנימי של כל שבט ושבט, מפלגה ומפלגה.
הציבור החרדי נדרש להחליט אם הוא ממשיך לרקוד לצלילי השיר "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים". השמאל הישראלי יצטרך להכריע אם הקולות הקיצוניים של המחאה, הקוראים למרד ולסרבנות, יהיו מנהיגיו הפוליטיים. בוחרי מפלגות הימין יידרשו לקבוע אם הקולות המקטבים יככבו ברשימות של המפלגות שלהם גם בכנסת הבאה.
שפת הפתרון שמחפש הספר "שבט, אחים", צריכה להיות קודם כול שפה של בירור פנימי, כל שבט בתוך עצמו. רוח של ממלכתיות ואחווה תנשב פה רק אחרי שכל שבט יוכיח שהוא נותן עדיפות בתוכו לקולות הללו.
