אחת בלילה. הבית שקט. רק אצבעותיי מתופפות על מסך טלפון והבהוב כחלחל מאיר את פניי בחושך. לא נעים להודות אבל זה המצב: התמכרתי ל"יד 2" באופן רשמי, סופי ובלתי הפיך. כל החיים מזהירים אותנו מסמים, אלכוהול והימורים, אף אחד לא מתריע בפנינו מפני הסכנה האמיתית, שהיא גלילה בלתי נשלטת בחיפוש אחר רהיטים מושלמים במחיר מגוחך.
הפעם הייתה על הגריל פינת ישיבה למרפסת. היא קפצה לי במודעה, חדשה ומושלמת כאילו נולדה בשבילי. אז יצרתי קשר עם ליאת שם בדוי, ואחרי משא ומתן קצר היא אפילו הסכימה להוריד לי מאתיים שקלים. פיניתי את מחר, שריינתי את הטנדר של השכנים, ובעיקר דמיינתי את עצמי משתרעת עם תה צמחים על הכריות הלבנות. אבל בבוקר המיוחל – כלום. מנסה להשיג את ליאת – אין קול ואין עונה. אחרי שעות ארוכות היא חזרה אליי בהודעה: "לא ענית לי אתמול, ומכרתי אותה היום למישהו ששילם לי כמה שדרשתי". עמדתי מול המסך המומה. מתי בדיוק לא עניתי? והאם היה כל כך קשה להציע לי הזדמנות להשוות הצעה?
שבוע לאחר מכן אספתי טרמפיסט ברכבי. הבחור התיישב ומיד פתח במבצע השתלטות על המרחב. "תפתחי חלון", פקד. ורגע אחר כך: "תסגרי אותו". "למה את לא מפעילה מזגן?", גער בי, ואני עוד מסבירה לו בנימוס שקר לי. ולבסוף שיא השיאים: "תכבי בבקשה את הרדיו, אני צריך לעשות שיחה". הרגשתי איך הדם עולה לי לראש. הלסתות נדרכו והאצבעות התהדקו סביב ההגה עד שהלבינו. הנאום כבר היה מוכן בראשי: "תקשיב טוב, אדון טרמפיסט. זה הרכב שלי. שלייי!". היהירות הזו, החוצפה. מה אני, נהגת מונית? איך בדיוק הפך האוטו שלי למוקד שירות הלקוחות של אדון זר ומוזר?
העולם הוא גן חיות אנושי מרהיב. בכל פינה אורב טיפוס ייחודי: ההוא שדופק לנו ברז, השכן שמפעיל מקדחה בשבת בשש בבוקר. הם צצים בחיינו וכל אחד מהם מחזיק בידיו כפתור פלא לטריגר האישי שלנו. כשאנחנו פוגשים התנהגויות כאלה יש לנו שתי דרכים להתמודדות: האחת – להיסחף לתוך מערבולת רגשית, לשנן את השיחה שוב ושוב עם תסריטים חלופיים שבהם אנחנו אומרים את המשפט המושלם שישאיר את הצד השני המום ומובס. אבל ישנה הדרך השנייה – לעשות "זום אאוט". לדמיין שאנחנו צופים בסרט תיעודי־אנתרופולוגי. האם ניקח הביתה את הרעל שהם מציעים לנו ונבלע אותו, או שמא נצליח להתבונן בהם כבתופעת טבע מרתקת – לא אישית ומכוונת, אלא פשוט חלק מנוף אנושי מורכב?
מי יודע מה עבר על ליאת מיד 2? אולי היא נאבקת לשלם שכר דירה, אולי יש לה ילד חולה, אולי היא פשוט מתמודדת עם עולם שהרגיל אותה לחשוב שזו הדרך לשרוד. ומה אני יודעת על הטרמפיסט? אולי הוא גדל בבית שבו לא לימדו אותו לכבד את המרחב של האחר, אולי הוא פשוט אדם בודד בלי הזדמנויות רבות לתקשורת אנושית, וכשהן מגיעות הוא פשוט לא יודע איך לנהוג.
אחת האומנויות הקשות בחיים היא להמיר כעס בחמלה. לקבל בהבנה את מה שנראה לנו בלתי נסבל ולהבין שמאחורי כל התנהגות עומד אדם עם סיפור. וזה לא היה קל, אני מודה, אבל באותה נקודה, כשהרגשתי את הכעס עולה בי, הייתי נחושה לנסות משהו אחר. במקום לכעוס, פשוט חייכתי אליו. והתגובה הלא צפויה שלי הוציאה גם ממנו תגובה מפתיעה. "אני ממש חצוף שאני מעיר לך ככה כשאני נמצא בתוך הרכב שלך", הוא אמר לפתע, ואז השתתק כל הדרך עד ליעד.
הכעס הוא כלא שאנחנו בונים לעצמנו, מתוך אשליה שהוא ישנה משהו בעולם החיצון. ברוב המוחלט של המקרים אנחנו לא נפגעים על ידי מה שקורה לנו, אלא על ידי הפרשנות שלנו למה שקורה לנו. הקיסר והפילוסוף הסטואי מרקוס אורליוס כתב פעם "התחילו כל יום בלומר לעצמכם: היום אפגוש בחוצפה, בכפיות טובה, בחוסר נאמנות, ברצון רע ובאנוכיות".
כשאנחנו מתרגלים במחשבה התמודדות עם מצבים מאתגרים ומנתחים אותם ממרחק בטוח, אנחנו בעצם בונים שריר מנטלי שמסייע לנו בפגישה הבאה עם המציאות. זה כמו סימולטור טיסה לרגשות – לחוות את הטלטלות בלי הסכנה האמיתית. ואז, כשתרחיש דומה מתרחש בחיינו האמיתיים, התגובה שלנו מדודה יותר. במקום הלם וכעס התחושה היא של היכרות: "אה, זה שוב המצב הזה" – כאילו צפינו בסצנה הזו כבר בחזרות. תרגול כזה מאפשר לנו חוסן מנטלי. כן, גם מול האנשים הכי מאתגרים אפשר פשוט לחייך. לא כי הם צודקים, אלא כי בחרנו להתבונן עליהם אחרת.
