הטבע שוב משתולל, פריחה בכל מקום. אודם הכלניות והפרגים מתערבב עם החרציות השמשיות, החדשות. בחצר שלנו יוצאים אל האור פרחי לוע הארי בוורוד עז. עצי הפרי מצטרפים גם הם לפסטיבל, מציגים בגאווה את הפרחים הריחניים שלהם שיהפכו עוד מעט לפירות.
ראש חודש ניסן בפתח, והוא מביא איתו את הברכה החגיגית על היקום, על כך שאנחנו מהלכים בעולם שיש בו מן המוכן עבורנו. ברכת האילנות. "שלא חיסר בעולמו כלום", נעמוד ונגיד בשבוע הבא. באמת? הרי כל כך הרבה חסר בעולמך, ריבונו של עולם. כל כך הרבה בריות טובות שאינן איתנו. שנהרגו במלחמה הזאת וכבר לא יוכלו ליהנות מהטוב שהעולם הזה מציע, וגם לא לשתול ולגדל ולקטוף. כן, גם הברכה הזאת השתנתה לי, לנו, לכל כך הרבה אנשים.
מדברים הרבה על אנשי השישה באוקטובר ועל שיח השישה באוקטובר, אבל רבים אינם יכולים להיות כאלה. אנחנו כבר לא מה שהיינו אז, משפחה שלמה, רגילה, שחיה את חייה, צוחקת ואוהבת ומתווכחת. מול התחינה "שרק לא נחזור לשישה באוקטובר", כל כך הרבה משפחות של חיילים ואזרחים ותושבי העוטף לוחשות "כן, כן, בואו נחזור לשם, בבקשה. תחזירו את החיים שלנו לאחור. תנו לנו לחבק אותם, לשמוע אותם, לגעת בהם. תנו לנו ללכת בקיבוצים ובמושבים ובאופקים ובשדרות בלי לחוות את היום שלמחרת. בואו נחזור לשישה באוקטובר. הלוואי".
הרבה אנשים השתנו מאז שמחת תורה תשפ"ד. מאות אלפי אנשי מילואים ששירתו, שמשרתים, ושהצו הבא מחכה להם בטלפון. מאות אלפי חיילים ששירתו בסדיר אינטנסיבי וארוך, ועשרות אלפי פצועים בגוף או בנפש, ובני המשפחות שלהם. כל אלה, שיחד עם המשפחות השכולות ומשפחות העוטף הם מיליונים, לא יכולים לחזור לאחור גם אם ינסו. הם ראו ושמעו וחוו דברים משני חיים. הרבה כאב והרבה יחד. הרבה מחדלים והרבה גבורה. המציאות טפחה על הפנים בכל המובנים.
המדינה שוב בכאוס. כן, חלק מזה מדומיין והרבה מזה מנופח, ובכל שעתיים יש כאן פרשה חדשה שהיא היא חורבן הדמוקרטיה. הלופ הוא אינסופי, כי איך יכול להיות שמגינים על ראש השב"כ שיש לו הרבה יותר מיד ורגל במחדל האיום ביותר שהיה כאן, ופיטוריו, שהיו צריכים לקרות מזמן וביוזמתו, הפכו לקיצה של מדינת ישראל. איך ריקוד של דקה וחצי של שר חרדי לצלילי שיר מרתיח, מצליח להוציא משלוותם עיתונאים וצייצנים וכותבי פוסטים. כן, דווקא הריקוד המטופש הזה, ולא הגישה היציבה והעקבית שלו נגד גיוס ובעד הטבות ללא־משרתים. איך שוב הגענו להפגנות ולחסימות ולפקקים ולשוטרים ולסוף המדינה, ותוך כדי אנחנו רצים לממ"דים ולמקלטים, שוב תימן ושוב עזה, ובין לבין נרצח אזרח בפיגוע. זוכרים בכלל? אסור לשכוח.
לפעמים אני מרגישה שיצאתי מהמשחק הזה, של המבוגרים. מה שהסעיר אותי פעם כבר לא מעניין. אני לא מבינה למה כולם צועקים. אני מהלכת במדינה בתימהון של ילד או של אדם חרש שרואה כעס וזעם וחסימות ולא מבין איך אפשר. רבאק, החמאסניקים עדיין על הגדר, הם עדיין מחזיקים בחטופינו, הם יורים לעוטף ולמרכז הארץ. אנחנו עדיין במלחמה. לפעמים אני תוהה אם ליושבי האולפנים יש קרובים שמשרתים בצבא. האם הם יודעים עד כמה השפה החד־צדדית, המלבה והמאשימה, מחלישה את הלוחמים. ומעבר להכול, אני לא מבינה איך שוב לא מקשיבים למנהיגי חמאס. הם הרי אמרו שהתזמון של מתקפת הפתע היה קשור ישירות לסכסוך בעם.
הצדיקים הטהורים
בתוך הבלבלה הגדולה הזאת, המעט מסנוורת ומחרישת אוזניים, חשוב להקשיב לקולות אחרים. קולות של אנשים שהשתנו והם כבר לא מוכנים להפטיר כמו קודם. משפחות שכולות רבות שמקבלות תמיכה וגיבוי מעם שלם ושבניהן לחמו למען עם שלם, אומרות די. למשפחה שכולה יש כל הסיבות לכעוס, להאשים, לרצות שאנשים ירדו מכיסאם כאן ועכשיו. יש לה כל הסיבות לרצות שהכלים יישברו. המאמץ של משפחה כזאת לקרוא לאיחוי, הוא הרבה פעמים בניגוד לטבע. ואם משפחה שמתמודדת עם כעס וקושי יכולה להתגבר על הרגשות הקשים האלה למען העם, נדמה לי שעוד הרבה אנשים ונשים יכולים.
מי שעוד עומדים בפרץ מול השיח המתלהם הם מילואימניקים שהיו שם והבינו שאנחנו עם אחד ויש מלחמה אמיתית ואי אפשר להילחם זה בזה. וישנם האנשים מהשורה, כאלה שעשו חושבים ולא מוכנים להיסחף אחרי נבואות החורבן או מלחמת אחים (איזה ביטוי מאוס). אנשים שהפגינו בעבר אבל היום לא מוכנים לצאת לרחובות כי ההפגנות מתלהמות מדי. זה לא שהם מוחאים כפיים לראש הממשלה, יש ביניהם רבים שמתנגדים לו ולממשלתו, אבל הם מבינים שהדרך והשפה והמנגינה חייבים להשתנות.
בשבוע שעבר אמרה לי המשפיענית נטלי דדון שהשליליות מושכת ומפעילה אותנו. אנחנו נכנסים יותר לכתבות ולפוסטים שמעוררים בנו רגשות שליליים וזעם. כך אנחנו אוספים מידע על תמונת המצב, ככה אנחנו גם צוברים ייאוש. אבל אסור ליפול בזה. את הרע צריך לבער, אבל במקביל להגביר את הטוב, לשים זרקור אל הקולות האחרים, אלה שלא נופלים לתוך השיח – הן מצד מתנגדי הממשלה והן מצד ראש הממשלה, האיש שמנהל את המדינה כל כך הרבה זמן אבל ממשיך לדבר ב"אנחנו והם" ולא לקחת אחריות.
שמתם לב כמה חיסולים של ראשי חמאס היו בימים האחרונים? ראיתם שבאוניברסיטת בן־גוריון עשרות מרצים בכירים דורשים את פיטוריו של מרצה אנטי־ישראלי? אתם יודעים שבתקציב הקרוב יועברו שלושה מיליארד שקלים לטובת הקלות כלכליות למשרתי המילואים? ראיתם שאושרו יותר מעשרת אלפים יחידות דיור לבנייה ביו"ש?
צריך לעבוד בזה לפעמים, בלראות את הטוב, וחייבים לעבוד בלבלום את הרע. זה מתיש ומייגע. אולי היינו יכולים להתעלם מהשיח הקשה, אבל יש לנו מלחמה לנצח, חטופים לשחרר, וקדוש־ברוך־הוא שצריך לשכנע אותו לרחם.
Ofralax@gmail.com
