זה ימים רבים שרחובות ירושלים והפרוזדור הבין־עירוני המוביל אליה משועבדים לגחמת קומץ מפגינים נגד הממשלה. קבעתם פגישה קריטית או ריאיון עבודה? יפה שקבעתם. התכוונתם להגיע בזמן לחוג, לבחינה או לתור במרפאה? סחתיין על האופטימיות. עם כל הכבוד, יש כאן משימה נעלה: להביא אתכם לנקודת הקצה שבה תוציאו מפיכם את דיבת הארץ. רק כשתגיעו למסקנה שהחיים כאן בלתי נסבלים, תתקבלו למועדון החמוצים של המדינה והפקק ישתחרר.
חסימת כבישים הפכה לתשתית הפגנות במקומותינו, ברירת מחדל מופרעת של מלחמת אין ברירה, לכאורה. עוד לפני הנפת הדגלים, בטרם הודפסו השלטים, מחליטים המארגנים לעצור את התנועה ולשבש את יומם של האזרחים. זה קרה בהפגנות ימין ובהפגנות שמאל; בהפגנות חרדים ובהפגנות איגודים; וזה קרה גם בהפגנות העולים מאתיופיה ובהפגנות הנכים, כשהתקינות הפוליטית לא אִפשרה אפילו לחלום על השמעת צפצוף של חוסר שביעות רצון, או לכתוב ברשת איזו מילה רעה. אלא שההפגנות נגד הרפורמה המשפטית ב־23' חצו קווים אדומים, בתדירותן וגם ברמת התעוזה שלהן לקטוע ולשבש את שטף החיים פה, המאותגרים ממילא. כל האמצעים הוכשרו במטרה לתסכל את אזרחי ישראל עד שישתכנעו שאם החבר'ה האלה זועמים, הקטסטרופה באמת בדרך.
ואז הגיעה קטסטרופה אמיתית, כזו שמאיימת על הדמוקרטיה הישראלית מכיוון אחר לגמרי מזה שניבאו נביאי קפלן. בכל חשבונות הנפש המתבקשים אפשר לשים אותם לצד בכירי המערכת הפוליטית, כמי שלא מוצאים לנכון להודות בחלקם בהסחת הדעת ממה שבאמת בוער פה מתחת לאדמה. אכן, הממשלה התרכזה ברפורמה אחת שנויה במחלוקת (מסוימת), בשעה שהעיניים והאוזניים שלה היו צריכות להיות קשובות למתרחש סמוך לגבולות. ובכל זאת, מידת היושרה תחייב להודות שהיה מי שהפעיל זמבורות קולניות במיוחד, כך שכולנו נהיה מרוכזים ברפורמה לבדה.
אקטיביזם משפטי, פסיביזם פוליטי
כמו בהפגנות התל־אביביות, גם בירושלים נקודת המוצא של המפגינים היא שהגיעו מים עד נפש, אי אפשר להמשיך ככה, ואם צריך – שורפים את המדינה. הכול כדי להגן על הדמוקרטיה. אז נכון, יש חשיבות לאמון בין ראש הממשלה לראש השב"כ הכפוף לו. ואכן, קשה לקדם את מדיניות הממשלה על מי מנוחות כשהייעוץ המשפטי שלה עסוק בטלטול הלוחות הטקטוניים תחתיה. אבל בפוליטיקת המחנות אין מקום להתעכב על פרטים נקודתיים כאלה. אנחנו במלחמה: הלנו אתה אם לצרינו? זה טוב לביבי או רע? ואם ראש הממשלה מקדם מהלך כלשהו – אתם כבר יודעים בעצמכם אם ראוי לעצור בגללו את המדינה.
עוד לא נולדה ההפגנה שמולידיה לא נשבעו שהיא קריטית לעתיד המדינה. עוד לא התגבשה מחאה שמגבשיה לא הכריזו כי היא־היא זו שמוצדק בשבילה לחסום צירים ולתקוע בפקק את היולדת, את הקשיש שבדרך למיון ואת הסטודנט שמאחר לבחינה. איכשהו האזרחים בדרך כלל לא ממש השתכנעו, ולא נטשו את המכוניות כדי להצטרף למחאה. למעשה, הפנאטים של הפגנות היום הם אלה שדרשו לעצור את מפגיני העבר. כי מה זה כבר לתת רובים לגוף טרור המכנה את עצמו "הארגון לשחרור פלסטין", בציפייה שינהל במקומנו את הביטחון מול הפלסטינים? מה זה כבר לצאת מערי טרור מרכזיות ולהפוך אותן לערי מקלט למחבלים תמורת חתימה פיקטיבית על מסמך שלום? על זה להשבית מדינה? מה זה כבר לוותר על האחיזה האחרונה שלנו ברצועת עזה הפרוצה לכיוון מצרים, ולנקות את האזור מתושבים יהודים שפונו לשם בגלל עוון פינוי קודם? על זה לעלות לגגות? למה לא לתת לטרוריסטים לנהל את פינת החמד שבנו לעצמם על קו החוף הדרומי־מערבי של המדינה?
יש דרך פשוטה לבחון ביושר את עמדתך כלפי מהלכים של הצד הפוליטי הקוטבי לך. במקרה דנן, ראוי שהמפגין ישאל עצמו מה היה אומר אילו ראש הממשלה הרצוי לו – יאיר גולן או גדי איזנקוט, נניח – היה מחליט לפטר את ראש השב"כ או את היועצת הלעומתית לממשלה; או אם אותו ראש ממשלה היה בוחר להיפרד משר ביטחון ומרמטכ"ל רב־זכויות כשהוא לא רואה איתם עין בעין את הדרך להשגת מטרות המלחמה. המפגין המצוי יענה כנראה שזה לא אותו הדבר, כי בביבי אין לו אמון. אז מה אם לחצי מדינה אין אמון בנבחר ציבור אחר. אנחנו פה בקרב מחנות. שקט, מלחמה.
את התרגיל הזה יכול לעשות האיש מימין ומקבילו משמאל על כל ציוץ של נבחר הציבור החביב או השנוא עליו. כולנו באותה סירה זהותית בלתי נסבלת, באותה תנועת חתירה תחת עצמנו.
בשנות התשעים התנהלה מתחת לרדאר הפיכה משפטית שהכוהן הגדול שלה כינה אותה מהפכה. שלושים שנה אחר כך, כששר המשפטים מבקש למזער חלק מהמהפכה הלא מוצדקת ההיא, הוא נהדף במחאה שלא הייתה כמותה. אנשים שהשמיעו בעצמם טרוניות נגד ההפיכה המשפטית ההיא מכנים פתאום את הרפורמה "הפיכה משטרית", וסוגרים את הפינה. כמו בעניין ההפגנות, גם בעניין הרפורמה ראוי שהמוחה ידמה לרגע שהחונטה המשפטית בנויה מאנשים דומים באופן חשוד לזהות הקואליציה, בעוד רוב חברי הכנסת הם ממחנה האופוזיציה הנוכחית – וישאל את עצמו מה היה אומר במקרה כזה.
בסופו של דבר המתמטיקה פשוטה: האזרח משמאל נדרש להודות שאם מהלך קואליציוני מסוים היה הגון דיו אילו הובל בידי מי מראשי האופוזיציה, הוא הגון דיו גם עכשיו. מנגד, האזרח מימין נדרש להודות שאם מהלך קואליציוני היה נתפס כלא ראוי אילו נוהל בדי האופוזיציה, אזי הוא לא ראוי גם עכשיו.
ובכל זאת יש הבדל עצום אחד בין מהלכי הממשלה ובין מחסומי האקטיביזם שמציבה מערכת המשפט: כל חוק, כל תקדים קואליציוני שנבנה כעת – משינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים ועד לתקנון ועדת חקירה – ישמש כל קואליציה נבחרת עתידית. כוח משפטי, לעומת זאת, הוא מגנון נעול ובלתי ניתן לשליטה. כידוע, שלטון אפשר להחליף, חונטה משפטית – לא ממש.
