אין הרבה דברים שיכולים לגרום לי לעזוב את ד"ר זמרי והילדים בשבת. שישה ימים אני עובד קשה – לא סולל כבישים אומנם, אבל כמעט לא רואה את הילדים שלי בשעות הערב – ולכן שבת מיועדת למשפחה, וצריך לקרות משהו ממש יוצא דופן, ברמה של התנחלות שחוגגת חמישים שנה להיווסדה, כדי שאנטוש אותם לשבת.
אז כשהזמינו אותי לפני כמה חודשים לשבת בעפרה כדי לחגוג חמישים שנה להקמת היישוב, היססתי. מצד אחד שבת זה בבית; מצד שני, מותר לחרוג מן השורה כדי לחגוג את ארץ ישראל. האמת שהזמינו אותי עם המשפחה, אבל בגלל האזכרה של אבא העדפתי שד"ר זמרי והילדים יישארו עם אמא שלי וקצת יסיחו את דעתה. אז ממש אחרי האזכרה יצאתי לדרך.
תמיד מפתיע אותי כמה קרובים מקומות בארץ. מעפרה לעפולה, בשישי בצהריים: שעה וחצי כולל עצירה בתחנת דלק. מלבד לוחיות הרישוי הלבנות, העקיפות הפראיות, והעובדה שתוכנית טראמפ מיועדת כרגע בעיקר לעזה, אני מת על חוויית הנהיגה בשומרון. מרגשת אותי הידיעה שכאן, ממש בגבעות שממול, צעדו אבות אבותיי. ואני לא מתכחש לעובדה שגם אבותיהם של הפלסטינים צעדו בנופים האלה, ועדיין צועדים, כי הם רק בני שישים.
הגעתי בערך בשלוש וחצי. היישוב רחש אנשים שהגיעו במיוחד מכל רחבי הארץ לחגוג 50 לעפרה. התמקמתי בצימר נחמד, והתארגנתי לקראת האירוע הראשון שהוזמנתי אליו: קבלת שבת חגיגית עם תערוכה מתולדותיה של עפרה. שכחתי לציין שיחד איתי הגיעו לשבת ינון מגל, איתמר פליישמן ונועם פתחי, כך שלא הייתי בדד.
כמו שאני עתיד לגלות, לא היה הרבה בדד בשבת ההיא.
מה אמרו עליכם
הרבה אנשים שניגשו אליי ברחוב כדי לפרגן, הקדימו למחמאות את המשפט "בטח נמאס לך לשמוע את זה אבל [הכנס מחמאה]". זו העת לציין שממש לא נמאס לי לשמוע את זה. כל מי שניגש אליי כדי להחמיא, עושה לי טוב על הלב. באמת. אני אנטיפת בבסיסי, אבל זה עדיין מרגש אותי. לא בקטע של אגו, לא בקטע של להרים לעצמי, אלא בידיעה שמישהו נהנה ממה שאני עושה.
אבל יש ציבור אחד שאני רגיש אליו במיוחד. אחיי המתנחלים. אולי בגלגול הקודם הייתי איזה נער גבעות. עמדתי שם והבטתי בתמונות מראשית ימי עפרה, ובכל רגע ניגש אליי מישהו עם הרבה היסטוריה בעיניים ואמר לי "זמרי, איזה כיף שאתה פה" או "זמרי, אני רואה אותך בכל יום, אתה קבוע אצלי בסלון". גברת חכמה אחת הסתכלה לי בעיניים ובחצי דמעה אמרה: "אני לא כל כך אוהבת לראות את הערוץ שלכם, אבל כל כך חשוב לי שאתם קיימים".
אחרי שעה של לחיצות ידיים חזרתי לחדר, ובעודי בחדר החלטתי שלא רק שאני נשאר כל השבת: אם אני כבר כאן, אלך כבר על לשמור שבת. התקשרתי לד"ר זמרי כדי להגיד שלא אהיה זמין עד צאת השבת, והיא מצידה ענתה שזה בסדר, ומבחינתה שאעשה מה שעושה לי טוב בזמן שהיא לבד עם שלושה ילדים וכלב. אמרתי לה שהבנתי את הרמז ואגיב עליו בצאת השבת.
כבר יותר משנה אני מקפיד על צום דיגיטלי בשבתות. כששכבתי בכניסת השבת בצימר בעפרה, נטול טלוויזיה רחמנא ליצלן, נזכרתי שהייתי צופה בעבר ביושבי אולפן שישי חובטים שוב ושוב ושוב בציבור המתנחלים. תמיד חשתי שליחות, לעדכן בצאת השבת את עוקביי הדתיים על מה שאמרו עליהם האברמוביצ'ים למיניהם, מעין "תשמעו מה אמרו עליכם". זה עבר לי, אני כבר לא שם. את האברמוביצ'ים יפנו מהאולפן הרבה לפני שיפנו את היישוב עפרה.
כוכבים בחוץ
בערב התכנסנו באולם המרכזי לפאנל "הפטריוטים" בצירוף סגנית עורכת העיתון הזה, אורלי גולדקלנג, מארחת מופלאה (היא גם אירחה אותי לארוחת צהריים, אחת מ־29 ארוחות שהורעפו עליי במהלך השבת. איך אתם עושים את זה?). לאחר דברי חנופה למאות האנשים בקהל, הפאנל, שהיה אמור לעסוק בהתיישבות ובחלוציות, פנה לנושא החשוב באמת במדינה הזאת: תקשורת. יש אנשים שסולדים מתקשורת שעוסקת בעצמה, אבל אני כופר בזלזול הזה. התקשורת בישראל משפיעה עד כדי כך שלפעמים היא חשובה יותר מהכנסת, ממערכת המשפט ומהאקדמיה. בעיניי, כל כלי תקשורת שמכבד את עצמו צריך להעסיק כתב לענייני תקשורת.
הפאנל שהתנהל בלי מיקרופונים כי שבת, הצליח לעלות לווליום גבוה. טענתי שאורי אורבך טעה בכותרת הטור שלו, ואנחנו צריכים את הרעים לתקשורת ולא את הטובים. אורלי שטפה אותנו והסבירה איך גם אנחנו בערוץ 14 צמחנו מעיתון נקודה, ושאי אפשר לזלזל בכלי התקשורת שהניעו את התהליך. האמת נמצאת באמצע, אבל נדמה שהקהל דווקא התמכר לוויכוח והרוחות סערו לטובה. בשלב מסוים הצטרף לתבשיל גם ילד צעיר שהגשים חלום והצטרף לפאנל הפטריוטים, יליד עפרה עמית סגל.
אני מעריץ את עמית במובן הפשוט של המילה: הוא רוקסטאר, והלחצים שהוא עומד בהם הם מטורפים. ממש בכניסת השבת נפתלי בנט החליט להודיע לו שהוא שופר או פתטי או מחמאה אחרת שמתאימה יותר ליאיר גולן, אם יש הבדל ביניהם. החלפנו עקיצות ומחמאות, ואחרי שעתיים וחצי החלטנו שהגיע הזמן לסיים. הערנו את מי שנרדמו בקהל, והמשכתי משם עם פתחי לשיחה עם נוער עפרה. לפני שבת הם כתבו בפתקים חמישים שאלות על אחדות וניצחון ועל גיוס והקרבה. ילדים עם מבט שובב בעיניים ותודעה היסטורית של קשיש בן תשעים. אם אתה רוצה לדעת מי הם המתנחלים, דבר עם הילדים שלהם ותבין.
למחרת סתם נהניתי מהשקט, שהופר מדי פעם בקריאות מואזין. לקראת צאת השבת התכנסנו באולם האולפנה, שהוסב לחדר אוכל. אחרי עוד האבסה קלה ישבנו במעגל ושרנו קצת שירי ארץ ישראל. אחרי חמישה "אל נא תעקור נטוע", ביקשו מאיתנו לסכם. הודיתי לתושבי עפרה ולאנשי תנועת ההתיישבות על הזכות לשפרר אותם בערוץ 14. נזכרתי באישה שאמרה לי שהיא לא צופה אבל טוב שאנחנו קיימים, וחשבתי לעצמי שעם כל הכבוד אלינו, החבר'ה שיושבים מולי הם ההגדרה היותר מדויקת לפטריוטים.
