בתחילת המלחמה רציתי שהכול יקרה מהר־מהר.
רציתי לראות בעיניים שלי מהר ממשלת אחדות, מהר שיקום של יישובים פצועים, מהר הקמת מערכי תמיכה במשפחות שכולות ומעטפת למשפחות פצועים, מהר־מהר דיונים על השבת החטופים.
הזמן חלף, לא ממש לאט יש לציין, ובכל זאת דברים לא התרחשו מהר כמו שרציתי. אבל יותר מכך, עם הזמן ראיתי שדווקא כשתהליכים התחילו להאיץ לקצב מהיר ומסחרר, משהו באי סדר ובחוסר היציבות של המציאות הלך והחמיר.
נראה שדווקא קצב מהיר עלול לייצר יותר נזק מתועלת, ויש דברים שנועדו לקרות בזמנם האיטי (לא הכול: השבת חטופים, למשל, צריכה לקרות מהר ככל האפשר, אם אפשר).
בעודכם קוראים שורות אלו, אני כבר כנראה יושבת בביתי ומעבדת תובנות וזיכרונות מהחוויה שחוויתי ביום שישי שעבר, שבעת כתיבת שורות אלו עדיין לא התקיימה.
ברשותכם, אתחיל מההתחלה.
המחסום שבלב
לפני כמה חודשים פנה אליי בניה. הוא הציג את עצמו כתושב היישוב אש־קודש וכמילואימניק אינטנסיבי במיוחד, שבימיו הארוכים כתף אל כתף עם חיילים נוספים התחיל להרהר בצורך העז בשינוי, בחיבור מחודש ובנתיב להניח עליו את רגלינו בבטחה ביום שאחרי המלחמה.
הוא סיפר לי שהוא חבר לקבוצה מיוחדת מאוד של אנשים מקיבוץ בארי, מגוש עציון ומהר חברון, ושמתהווה ברית בין הנגב להר על העתיד המשותף לנו יחד במדינתנו הקטנה.
רגע, אל תברחו. גם אני בשלב הזה כמעט ברחתי. כמעט אמרתי לבניה תודה על השיחה החשובה הזו, אבל שבעתי. מיציתי יוזמות ועצומות ומכתבי תמיכה חתומים. אם הוא מעוניין ורואה בכך תרומה אישית, אז בשמחה, שיוסיף את החתימה שלי למסמכים שלהם, אבל אין לי זמן ומוטיבציה להגיע לפגישה ששוב תדבר ותחפור על כמה חשוב שנהיה מאוחדים.
אבל משהו ביוזמה הזאת נשמע אחרת, החל בגיאוגרפיה הרחבה וכלה בדרכי הפעולה. החלטתי להגיע לפגישה.
במשך כל הפגישה כמעט, השאלה המרכזית שנשאלה הייתה איך ולאן נכון להביא חברים מקיבוצי העוטף לשיחה עם תושבי השומרון. לאן – כלומר, לאיזה יישוב מיישובי השומרון הכי נכון שיגיעו.
אם השורה האחרונה לא הפתיעה אתכם, אתם יכולים לדפדף למאמר הבא. כי אם לא מרשים אתכם שתושבי בארי או ניר־עוז מעוניינים להגיע לשוחח עם אנשי השומרון, כלומר, לנסוע שעתיים, לחצות את הקו הירוק, לעבור מחסומים ובעיקר מחסומים בלב ולהתארח בשומרון, אז יש לי בשורה בשבילכם. זה אירוע מכונן ומפתיע, ובאופן אישי, כבר בפגישה ההיא הרגשתי איך זה ממלא לי מחדש את האוויר בריאות, בתקופה שנהייתי בה קצרת נשימה מרוב חדשות ותחושת מחנק ולחץ מהמצב במדינה.
אז בסיום המפגש, כדי שהגעתם של חברי בארי לשיחה בשומרון תהיה באמת אירוע שמקבל את מלוא הכבוד המגיע לו, חשבנו שיהיה נכון להתחיל את המהלך דווקא מהכיוון השני, בהגעה של תושבי השומרון לאירוח בקיבוץ בארי, לסיור ושיחה עם חברי הקיבוץ. אחר כך הלב כבר יהיה מוכן גם לארח בחזרה מבקרים מהנגב המערבי.
אני יושבת כעת, ומתבוננת בתהליך האיטי מאוד שאנחנו מנסים לייצר בשנה אחרונה. מתבוננת בסיור הזה, שאת הרישום אליו סיימנו שעות ספורות אחרי שהוא נפתח, מרוב היענות מהירה ורצון מצד תושבי השומרון.
נדרש קצת קרדיט לאנשים מבוגרים ומשכילים, לאפשר להם לבחור בעצמם ואולי גם לשנות דעה ועמדה
אני מתבוננת בכל זה בהשתאות ובהתרגשות – החל בהזמנה לקיבוץ וכלה בנהירה להגיע, לשמוע, ללמוד, לחבק ולהזדהות עם מי שמחבלים ארורים פגעו בהם.
אני גם מבינה כמה לא מוצלח זה היה אילו היינו מנסים לארגן סיור כזה בתחילת המלחמה.
הזמן שחלף והמאורעות הרבים והמטלטלים שחלפו איתו היו ועודם חשובים. בזכותם יש תועלת במהלך כזה. בזכותם הוא מהדהד לא רק בליבותיהם של משתתפי הסיור, אלא גם החוצה, בעוד ועוד מעגלים.
בלי תנועות טקטוניות
חלקכם אולי רוצים להזהיר אותי, לספר לי בפחד שיש סיכוי שמפגש מהסוג הזה יגרום נזק לתודעת הניצחון המוחלט, שאולי בעקבותיו אנשים משלנו יצטרפו להפגנות ולקריאות להפלת הממשלה. לפני זה אני רוצה לומר – נדמה לי שבימים אלו, כשהכול כל כך לא יציב וכל כך הפכפך, כדאי לתת קצת קרדיט לאנשים מבוגרים ומשכילים, ולאפשר להם לבחור בעצמם ואולי גם לשנות דעה ועמדה. נדמה לי, כפי שניסיתי להגיד מתחילת הטור, ששום תנועה טקטונית קיצונית ומהירה לא תתרחש אם אנשי ההר ואנשי הנגב יעמדו אלו לצד אלו וייתנו ללבבות שלהם להתחבר.
ואולי רק אולי, כחלק מהמחשבה על מה יהיה ואיך יהיה, הגיע הזמן שכולנו, מההר ומהמישור ומהנגב ומהצפון, נפתח את הראש לרעיונות ומהלכים חדשים ורעננים שעוד לא ניסינו פה.
אני מאמינה באמונה שלמה שיש בכוחנו לבנות את הגשר שיוביל אותנו ללמוד לדבר אלה עם אלה, ללמוד ויכוח ואי הסכמות, ללמוד על השונה ולא רק על הדומה, ובקיצור ללמוד לצעוד, ביחד.
