גירושם של פעילי טרור נתפס לרוב כאמצעי אסטרטגי יעיל: הוא מרחיק אותם משטח ישראל, משבש את אחיזתם הארגונית ומשמש גורם הרתעה רב עוצמה. בתרבות הפלסטינית, הקשר לארץ נחשב לקדוש — "קחו את הבנות שלי, קחו את הבית שלי, אבל אל תיקחו את אדמתי". לכן, הגלות מהמולדת נתפסת כעונש חמור במיוחד.
אולם במציאות, גישה זו מתגלה פעמים רבות כחרב פיפיות המסכנת את האינטרסים הביטחוניים של ישראל. במקום לנטרל מחבלים, הגירוש עוזר להם להתחזק.
הסטטיסטיקה חד משמעית: 82% מהאסירים הביטחוניים המשוחררים חוזרים לטרור, בין אם ביהודה ושומרון ובין אם מחוץ לישראל. המגורשים לחו"ל אינם נעלמים מהמשוואה; להיפך, הם מוצאים מקלט במדינות עוינות המספקות להם אהדה, תמיכה וניידות בלתי מוגבלת. לאחר שהתיישבו, הם יוצרים קשרים עם גורמים כמו איראן, הרואה בהם נכסים אסטרטגיים לשיקום רשתות טרור הרוסות והרחבת ההשפעה האזורית.
ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהאיום הזה. חמאס ואיראן ממקדים כעת את מאמציהם המבצעיים ביהודה ושומרון והופכים את הפעילים המגורשים למועמדים ראשיים לחידוש פעילות הטרור. רבים מהם ימצאו את דרכם למדינות כמו קטאר, טורקיה, אלג'יריה ותוניסיה, שם יתקבלו בזרועות פתוחות, ישתלבו ברשתות טרור קיימות וללא רדיפות, ויזכו ליכולות חדשות, אסטרטגיות ובריתות.
איסמעיל הנייה, למשל, גורש למרג' אל-זוחור ב-1992 אך חזר מאוחר יותר כמנהיג בכיר בחמאס. הגירוש של איימן אל-זוואהירי ואוסאמה בן לאדן רק הזינו את עליית אל-קאעידה. כמו כן, מנהיג חמאס הבכיר סאלח אל-עארורי, שפעל מלבנון וטורקיה, הצליח לתכנן פיגועים ביהודה ושומרון מרחוק.
באקלים הגיאופוליטי הנוכחי, לישראל יש חלון הזדמנויות משמעותי במאבק בטרור. חזרתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לבית הלבן והגיבוי החזק שלו לישראל, לצד ההתמקדות הפנימית של אירופה בשל איומים מרוסיה, מאפשרת לישראל לחזק את מדיניותה נגד הטרור מבלי לעמוד בפני גינוי בינלאומי חמור. ככל שאירופה עסוקה במשברים הביטחוניים שלה, יכולתה של ישראל לפעול בחופש מבצעי רב יותר עולה, ומאפשרת לה לקחת את צעדי הלוחמה בטרור לרמות חדשות.
האתגר המשפטי של גירוש מחבלים
גם מבחינה משפטית, גירוש מחבלים מציב אתגרים משמעותיים. אמנת ז'נבה הרביעית אוסרת העברה כפויה של אוכלוסיות, לרבות גירוש אסירים. מדינות רבות רואות בכך הפרה של החוק הבינלאומי, ובתי משפט בינלאומיים פסקו בעבר נגד מדינות שגירשו אנשים מסיבות פוליטיות או ביטחוניות. לדוגמה, ארה"ב העבירה עצורים ממפרץ גואנטנמו למדינות שלישיות, אך חלקם חידשו את פעילות הטרור. בריטניה ניסתה לגרש את איש הדת הרדיקלי אבו קטאדה לירדן, אך בית הדין האירופי לזכויות אדם חסם זאת בשל חשש לעינויים. באופן דומה. צרפת גירשה פעילים אסלאמיסטים לצפון אפריקה, רק כדי לגלות שחלקם המשיכו להפעיל רשתות טרור משם. המסקנה ברורה: גירוש מחבלים אינו פותר את הבעיה – אלא רק מעביר אותה למקום אחר.
הבעיה מחמירה עוד יותר בשל העובדה שהמדינות הקולטות את המחבלים הללו נמצאות לעתים קרובות באזורים שבהם הטווח המבצעי של ישראל מוגבל – בין אם בשל מרחק גיאוגרפי, אילוצים דיפלומטיים או אתגרים לוגיסטיים. לעומת זאת, אסירים ביטחוניים ששוחררו ליהודה ושומרון נותרים במעקב ישראלי צמוד. הדבר מאפשר לישראל לעקוב אחר פעילותם, לגייס מודיעין ולבצע מעצרים מיידיים בעת הצורך. הקירבה הפיזית שלהם מאפשרת גם אמצעי סיכול ממוקדים למקרה שהם יחזרו לפעילות טרור – משהו הרבה יותר מאתגר כשהם במדינה זרה.
מעבר לחיסולי מנע
ישראל חייבת לזנוח את מדיניות הדלת המסתובבת של מעצר-שחרור-מעצר מחדש ומעבר מגישה מונעת לאסטרטגיית חיסול מונעת. כל אסיר ביטחוני משוחרר שחוזר לטרור, חייב להיות מסומן לחיסול ממוקד. מעבר לכך, על ישראל להסיר מגבלות על הגדרת יעדים בעלי ערך גבוה, כך שגם פעילים בדרג נמוך יותר שחוזרים לפעילות טרור ייחשבו מטרות לגיטימיות.
המסר חייב להיות חד משמעי: שחרור מהכלא אינו מעבר חופשי לחזרה לטרור. גישה אגרסיבית יותר, המבוססת על פעולות ממוקדות ויזומות, מודיעין מדויק וכוח צבאי בלתי מתפשר, תמנע ממחבלים לחדש את פעילות הטרור שלהם בעתיד ותבטיח ביטחון רב יותר לאזרחי ישראל.
