במוצאי השבת הראשונה שסגרנו בבסיס בטירונות, קמנו בשתיים בלילה לקריאות "הקפצה, 60 שניות". 60 שניות היה הזמן שבסופו מצופה היה שניעמד בשלשות, רועדים בקור המדברי, ונקבל בקריאת "הקשב" את הסמסו"ל, הוא סגן מפקד הסוללה. דמות כמעט מופשטת, שיצא לנו עד כה לראות אולי פעמיים או שלוש ועכשיו עמד מולנו בזרועות משולבות.
"אל תיתן לי 'הקשב'", הוא קטע את החניך התורן, "אני לא רוצה לקבל מכם 'הקשב'". ומיד הפנה את מבטו אלינו, הטירונים: "אתם יודעים למה הערתי אתכם?"
"אולי עשינו רעש?" הציע אחד. "רעש זה עניין של המפקדים". "אולי בגלל לכלוך?" שאל אחר. "ניקיון זה באחריות הסמלים".
כיוון שראיתי שזה לא הולך לשום מקום הרמתי את ידי. זכרתי קצת מן השיעור שהועבר לנו על חלוקת הסמכויות בסוללה. "אולי משהו שקשור לבטיחות?"
"זה כבר הגיוני", החמיא לי הסמסו"ל, "אבל הפעם זה לא משהו שקשור לבטיחות". הוא השהה את מבטו עליי עוד כמה שניות. "השם הוא סתיו, נכון? אתה זוכר מה שאלת את המסו"ל ביום שלישי?"
אם אני זוכר. ביום שלישי היה לנו הכבוד הבלתי נתפס לראות במו עינינו את דמותו הפיזית של מפקד הסוללה, הוא המסו"ל. הוא דיבר על הזכות הנדירה שנפלה בחלקנו להתגייס לגדוד האיכותי ביותר, בחיל המשמעותי ביותר בצבא היבשה, הוא חיל התותחנים. ואז שאל אם מישהו רוצה לשאול משהו. ואני, שלא היה שיעור כללי של הרב ליכטנשטיין שהחמצתי הזדמנות לשאול משהו, הרמתי את ידי. "כל מה שאתה אומר על הגדודים והחילות האחרים, לא סותר את ערך הרעות?"
"מה הקשר ערך הרעות?" הרעים המסו"ל בקולו, "יש לך מושג איך גדוד רשף נראה? היית רוצה להתגייס לגדוד דרקון? אנחנו פשוט הרבה יותר טובים מהם!" ובמילים המרוממות הללו הוא שחרר אותנו לשעת ט"ש. אבל הסמסו"ל היה בחור מורכב יותר, והוא זה שנעץ בי את מבטו כרגע, "אתם שואלים שאלות טובות, אבל תראו איך אתם מתנהגים. כל השבת ראיתי חיילים שמתגרים בחיילים ומפקדים משאר הסוללות, שרים שירי מורל גסים, מקללים. מה זה צריך להיות?"
הנחתי לו בראש מורכן לצעוק עלינו עוד כמה דקות, בלי לציין שזו בדיוק הנקודה. שיהיה קשה מאוד לכעוס על כמה ביטויים גסים, כשבריצת הבוקר היינו מקיפים את הבסיס בשירה קצבית בגנותם של כל החילות הלוחמים להוציא חיל התותחנים ("ומה עם השריונר – את הקיר הוא לא עובר"; "ומה עם הלוחם נ"מ – הנ"מ הוא לא לוחם") תמיד תהיתי, אגב, אם יחידות אחרות עושות שימוש באותן שורות עצמן, ואם יש להן שורה ייעודית בגנות התותחנים או שהם אפילו לא טורחים. הסיפור מתארך, ומכסת המילים שנותרה לי מתחילה להתקצר. זה קצת חבל כי מה שרציתי להגיד זה שהמלחמה שינתה אצלי את נקודת המבט על הסיפור. דווקא כשצה"ל הגדול קצת התערער, הגיעה שעתן היפה של המסגרות היחידתיות. בשנה האחרונה לא רק מילים כמו גולני או גבעתי מעבירות בגוף רטט של יראת כבוד. אפילו המספרים האקראיים של האוגדות, 98, 162, 252, קיבלו פתאום הילת קדושה. הבינו זאת יפה היוצרים של "חרבו־דרבו" כשמנו אחת לאחת בשמותיהן את כל היחידות המוכנות.
התברר שלהיות תותחן או שריונר הופך אותך חייל מסור יותר. כמו שלהיות אוהד של בית״ר ירושלים או הפועל באר־שבע הופך אותך ישראלי יותר (וזו אכן הייתה גם שעתם היפה של מועדוני הכדורגל, שהאנרגיות השליליות־לפרקים של גאוות היחידה שלהם הומרה לביטויים שוברי לב של סולידריות). כי אתה עד כדי כך חלק של הישראליות או של החיילוּת, שתהיה מוכן להילחם על כך שהגוון הספציפי שבחרת בו הוא הנכון. ואט־אט היא הופכת למשהו שאתה בוחר בו, לא רק נולד לתוכו או משובץ אליו. כמו שאוהד שרוף של הביטלס חייב שתהיה לו החיפושית המועדפת. גם אני, למעשה, מזמן לא מתנדב ל'מילואים' ב'צה"ל'. פשוט הפכתי כבר בשר מבשרם של גדוד 439 וגם 670 וגם 9238, שאין דומה להם ברחבי החיל, ואין סיכוי שאעזוב אותם להילחם לבד. רק כששואלים אותי מי משלושתם הוא הגדוד השווה יותר, אני שותק שתיקה רבת משמעויות.
