כיוון שהוא יודע היסטוריה היטב, בנימין נתניהו מכיר את סיפורו הטרגי של המלך פירוס. במאה השלישית לפני הספירה, המצביא היווני יצא למערכה צבאית באיטליה וזכה בה לשני ניצחונות חשובים. גם בקרב הרקלאה וגם בקרב אסקולום הוא הצליח לגבור על הלגיונות של הרפובליקה הרומית הצעירה. אבל בגלל מחיר הדמים הנורא ששילם, אמר מלך אפירוס בסוף המלחמה את המשפט הידוע: "אם ננצח את הרומאים בעוד קרב אחד, נאבד אובדן גמור". כך הפך "ניצחון פירוס" למושג יסוד המתאר הכרעת יריב אשר הקללה הגלומה בה גדולה מהברכה.
הניצחון הפוליטי שאותו השיג ראש הממשלה השבוע הוא ניצחון מלא־מלא. ראשית, הוא העביר את תקציב המדינה בכנסת, ובכך זכה לעוד שנת שלטון והבטיח כי הבחירות הבאות ייערכו רק בקיץ או בסתיו של 2026. שנית, הוא חוקק את החוק המשנה את ההרכב של הוועדה למינוי שופטים, ובכך הוא מימש (באיחור של שנתיים) גרסה מרוככת של הרפורמה המשפטית. שלישית, הוא האיץ את התהליך של החלפת ראש שב"כ לעומתי בראש שב"כ חדש, נאמן וידידותי. רביעית, הוא השיק את התהליך שבסופו של יום יוביל להחלפתה של היועצת המשפטית השנואה על הממשלה. חמישית, הוא הצליח לשמר את הברית עם החרדים מבלי לחוקק בשלב זה חוק השתמטות והתגרות. שאפו. באמת שאפו. הקוסם עשה זאת שוב. שחקן השחמט הגאוני הכה את אויביו. אשף הפוליטיקה הביס את יריביו. בפעם האלף הוכח שביבי מלך ישראל. ביבי מלך. ביבי, ביבי ורק ביבי.
אבל גם פירוס היה מלך. וגם הניצחון של נתניהו הוא ניצחון פירוס. הקללה הגלומה בהישגיו הפוליטיים החדשים של נתניהו גדולה מהברכה. בעוד שברמה הפוליטית ראש הממשלה הפגין יכולות ייחודיות, ברמה הלאומית הוא כשל. כתוצאה מהמהלכים המזהירים שלו, מדינת ישראל מוצאת את עצמה במשבר פנימי עמוק בשעת מלחמה.
מה בעצם קרה כאן? בראשית פברואר בילה נתניהו שבוע ימים בארה"ב. הוא ביקר בבית הלבן, פגש את ראשי הקונגרס, ובילה זמן איכות עם הצמרת של הממשל החדש והמשטר החדש והעידן החדש. ביבי התאהב בעידן החדש. הוא ראה את האור. פתאום התחוור לו שהרעיון של דמוקרטיה־לא־ליברלית הוא רעיון בר־יישום. אין עוד צורך באיזונים ובלמים. אפשר להכחיד את שומרי הסף ולהדביר את הדיפ־סטייט. מנהיג נבחר בעל עוצמה יכול לעקר את המוסדות הבלתי נבחרים, ולשלוט שלטון ללא מצרים. ובקיצור: תומס ג'פרסון מת, יחי דונלד טראמפ. את הדמוקרטיה של 1776 אפשר להחליף באוטוקרטיה של 2025. לא רק ברוסיה, טורקיה והונגריה אפשר לכונן סדר שלטוני חדש, אלא גם באמריקה. ואם באמריקה אפשר, בוודאי גם בישראל. הרי לנו אין חוקה ואין הפרדת רשויות של ממש. אין לנו גם מסורת דמוקרטית אמיתית. בשלושה־ארבעה צעדים תקיפים אפשר להפוך את הרפובליקה של ישראל למונרכיה של נתניהו.
כך שהאיש שחזר מוושינגטון לפני חודש וחצי איננו האיש שנסע לוושינגטון. החסמים בוטלו, העכבות נעלמו, הכפפות הוסרו. תוכנית הקרב השאפתנית והתוקפנית שגובשה הייתה להכות בכל האויבים בעת ובעונה אחת. לפטר את גלי בהרב־מיארה, לפטר את רונן בר, לעצב מחדש את מערכת המשפט ולקבע את ההשתמטות. ותוך כדי כך: להנציח את השלטון. לסלול את הדרך לעוד שנה ואולי לעוד עשור של מלכות ביבי.
רק שתי עובדות נתניהו לא הביא בחשבון.
האחת, יש כאן עם. והעם לא מטומטם. והעם לא פראייר. העם שוחר חירות. גם אם הם לא אוהבים את השופטים והמשפטנים והשמאלנים, הישראלים אוהבים את חירותם. וכשהם יבינו שנתניהו מקעקע את יסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית, הם ימרדו. הם לא יאפשרו לישראל להיות לטורקיה.
השנייה, מתנהלת כאן מלחמה. חידוש הלחימה העצימה בעזה יחייב גיוס מילואים נרחב. עימות אפשרי עם איראן יעמיד אותנו בפני מבחנים חסרי תקדים. כך שצו השעה הוא אחדות לאומית. פיוס פנימי. התלכדות. ואולם מה שנתניהו עשה השבוע הוא לפלג אותנו באופן עמוק. הוא יצר מצב הגורם לשליש עד מחצית הישראלים לחוש תחושות של ניכור וזעם כלפי ממשלתם. לא כך בונים מדינה ולא כך מכינים אומה למלחמה.
שתי העובדות הללו הן שהופכות את הניצחון הפוליטי הגדול של נתניהו לניצחון פירוס. הקואליציה הרוויחה, האומה הפסידה. הממשלה התחזקה, ישראל נחלשה. הבחירה השגויה ב־6 באוקטובר חדש ורעיל היא גם בחירה ב־7 באוקטובר חדש ונורא.
