בטור הראשון שפרסמתי אחרי טבח שמחת תורה, כתבתי כך: "נתניהו הוא ראש הממשלה שבמשמרת שלו קרה האסון הנורא, ולכן הוא האחראי. נקודה. ביום שבו תיגמר המלחמה הזו, לך הביתה ביבי. זה נגמר. ומיד אחריו, בתור ארוך מדי, צריכים ללכת הביתה בבושת פנים כל שרי הממשלה הזו, כולם".
המלחמה טרם נגמרה, אבל דעתי מהבחינה הזו לא השתנתה במילימטר. ובכל זאת, גם אם לא הייתי עיתונאי, לא הייתי משתתף בהפגנות נגד הממשלה שמתקיימות מאז כמעט ברצף, ובדגש מיוחד על הפגנות התקופה האחרונה. מראש, מדובר באתגר זהותי לא פשוט. נרצה בכך או לא, נודה בכל או לא – ההפגנות נגד נתניהו היו מאז ומעולם צבועות בצבעים שבטיים ברורים. ואם נקרא לילד בשמו, הרי שהמפגין הממוצע נגד נתניהו בשני העשורים האחרונים הוא מבוגר, איש שמאל, אשכנזי ותל־אביבי. אומנם התבגרתי בשני העשורים הללו, אני אפילו אשכנזי, רחמנא ליצלן, אבל מספיקות שתי קטגוריות כדי לא להרגיש חלק מקבוצה. במקרה שלי מדובר בהיותי איש פריפריית דתיי פתח־תקווה, וכזה שאוחז בדעות ימין. הקבוצה הזו, שמפגינה כבר הרבה שנים נגד נתניהו, לא מוכנה לעצור רגע ולהבין שהפעולות שלה מרחיקות כל מי שלא שייך אליה במאת האחוזים; ובאופן אירוני, הם יגדירו זאת אולי אופן טרגי, מסייעים לנתניהו – האיש שמשתמש בפוליטיקת הזהויות באופן הכי אפקטיבי שיש בישראל, אולי אפילו בעולם, למעט נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ.
קחו למשל את ההפגנות לשחרור החטופים. איזה ישראלי לא מזדהה עם האמירה הזו? אבל בקרב הקבוצה הנ"ל, המסר הכל כך ברור והחד הזה מתערבב עם דרישה להפסקת המלחמה ומשתרבבת אליו כמעט תמיד המילה "עכשיו". קבוצה שלמה שפוסעת לעבר מלכודת הזהויות הישראלית ונופלת אליה, כך עושה רושם, כמעט בגאווה. האם באמת הם אינם יודעים שלמילה הזו, "עכשיו", יש משמעות שלילית בקרב דתיים לאומיים שגדלו בצילה של תנועת "שלום עכשיו", ושבדמה זורמים משפטים הפוכים לגמרי כמו "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה?"
הלאה. השבוע הפגינו חברי הקבוצה הזו נגד חוקי "המהפכה המשטרית". קראתי בעבר ואני קורא גם עכשיו לחתירה לפשרות, עד כמה שניתן, בכל מה שקשור לחקיקה המשפטית. אבל עם כל הכבוד, החוק שאושר אתמול לשינוי הוועדה למינוי שופטים הוא בעיניי – ובעיני רבים־רבים שמתנגדים לממשלה הזו – רחוק מאוד מקץ הדמוקרטיה. העובדה שלשופטי העליון לא יהיה יותר וטו הוא תיקון חשוב גם לדעתם של אנשים רבים שרוצים לראות את נתניהו הולך הביתה. שלא לדבר על אלמנט שמסיבה עלומה כלשהי פחות מודגש בהפגנות האלה, כמו גם בכלי התקשורת שמלבים אותן – התיקון לחוק ייכנס לתוקף רק בכנסת הבאה. אם הסקרים שמפורסמים בשנה האחרונה יתגשמו ונתניהו לא יצליח להקים ממשלה, הכנסת הבאה פשוט תבטל אותו. מה פה בדיוק קץ הדמוקרטיה? אותו הדבר גם עם תיקון החוק למינוי נציב תלונות נגד שופטים, ובעצם כל חקיקה שהממשלה הזו מעוניינת בה. הכול שחור ולבן. הלנו אתה אם לצרינו.
ובכן, החיים מורכבים. מי שאוחז ברוב יכול להרשות לעצמו להתעלם מכך, מסיבה פשוטה – יש לו רוב. מי שנמצא בעמדת מיעוט ורוצה להשפיע באמת ולא רק להוציא קיטור על חשבונם של תושבי ירושלים המסכנים, חייב לצאת מהלופ האינסופי של הטנטרום התינוקי, בדיוק השלב שבו נמצאת המחאה נגד נתניהו כבר כמה שנים. הטנטרום הזה, של מאה או אפס, לובש ופושט צורות שונות של קץ הדמוקרטיה – מחיסוני וסגרי הקורונה, דרך פרשת הצוללות והפגנות נגד מנדלבליט בכיכר גורן, ועד יוזמת החקיקה של יריב לוין והמלחמה בעזה; אבל הוא אף פעם לא עוצר לשאול מה באמת צריך לעשות כדי לשנות את המציאות. אז הנה, אם מישהו עוד מסוגל בכלל להקשיב: הדבר היחיד, אבל היחיד, שיכול לערער את הממשלה הזו הוא מחאה נגד האופן שבו העסקנות החרדית מנהלת את הממשלה הזו, ועלולה להוריד את המדינה ביגון שאולה.
אתם מוזמנים לצפות לפעמים בתוכנית הדגל של ערוץ 14, הפטריוטים, כדי לראות איך הנושא הזה – שבתוכו מקופלת, כמובן, גם סוגיית אי־הגיוס של המגזר החרדי – הוא היחידי שבו מתגלעים חילוקי דעות משמעותיים והתכתשויות מילוליות בין חברי הפאנל. הזעם כלפי הקומבינות והשטיקים של עסקני המגזר החרדי הוא היחיד שחוצה מגזרים, וששותפים לו אנשים מהציונות הדתית (לא המפלגה), ליכודניקים, מסורתיים, ימנים, וכמובן גם אנשי האופוזיציה. אין לי ספק שהעסקנים החרדים נרדמים מדי לילה עם תפילה אחת אחרי קריאת שמע על המיטה – אנא הקב"ה תמשיך לא לתת שכל לאנשי המחאה, שרק ימשיכו להתמקד בדברים שיש עליהם מחלוקת ולא ירכזו את המחאה בנו".
החרדים אינם רוב. זה אולי נראה ככה כשמסתכלים על היכולת של עסקניהם לקבל כל מה שהם רוצים, ולהמשיך להתנהל מול מדינת ישראל כשטייטעל נידח, בעודם מצליחים להיות גם שתדלנים מול השלטון האכזר וגם פריצים בעצמם. מה שהופך את כוחם היחסי לכזה שעל פיו יישק דבר הוא המשך תחזוקה של החלוקה הישנה בין ימין ושמאל, בין "רק ביבי" ל"רק לא ביבי". הקואליציה תעשה הכול כדי לשמר את החלוקה הזו, שמאפשרת לה לעשות הפרד ומשול בין אנשי המחאה לאנשי ימין שחושבים שהממשלה הזו צריכה ללכת הביתה. והאופוזיציה? היא נראית כרגע כמי שתעשה הכול כדי להמשיך לתת לנתניהו וחבריו לממשלה את התענוג הזה.
