במלחמת שלום הגליל שרתתי כחובש בתאג"ד (תחנת איסוף גדודית). תפקידנו היה לנוע עם הכוחות, ובנקודה מסוימת לעצור, לפרוס תאג"ד ולהמתין לקליטת נפגעים, אם ח"ו יגיעו. פריסת התאג"ד כללה הקמת אוהל מרפאה גדול, מיקום אלונקות בתוכו וסידור הציוד הרפואי לצידן באופן שיהיה זמין ונגיש לקראת טיפול. האוהל הפך בתוך דקות למעין מרפאה או חדר מיון ראשוני. מכיוון שכוחות צה"ל התקדמו בקצב די מהיר בימים הראשונים של המלחמה, נדרשנו לדלג לעתים קרובות כמה קילומטרים קדימה. כל דילוג שכזה חייב אריזת כל הציוד הרפואי, קיפול האלונקות, קיפול האוהל הגדול, הטענת הכל על הרק"מ (רכב קרבי משוריין), התקדמות עד לפקודת העצירה ופריסת התאג"ד מחדש. בימים הראשונים עשינו זאת מספר פעמים ביום ובכל פעם השתפרנו בקצב וביעילות בהקמת האוהל וסידור התאג"ד.
האסוציאציה המתבקשת הייתה הקמת המשכן, פירוקו ונסיעתו. על פי הפקודה יחנו ועל פי הפקודה יסעו. יצוין שהמלחמה החלה אחרי שבת פרשת בהעלותך, בה קוראים על סדר מסע המחנות והדגלים, כך שהזיקה בין הפרשה ומעשינו באותו שבוע הייתה מובהקת למדי.
היו הרבה תובנות פרשניות שעלו מן ההקבלה בין המשכן לבין, להבדיל, התאג"ד.
אחת התובנות היא, שהקמת מבנה, הגם שכל חלקיו מוכנים ומתכונת ההקמה שלו ברורה וידועה היטב, מצריכה מיומנות לא מבוטלת. ילדים יבינו זאת באמצעות משל אחר: בניית לגו מורכב, גם בעזרת מדריך מפורט.
בסיום פרשיות עשיית המשכן וכליו, לאחר שהושלמה כל המלאכה על ידי בצלאל ואהליאב ושאר עושי המלאכה, וכל רכיבי המשכן וכליו נמסרו למשה, הגיעה עת ההקמה. בשונה מכל מעשה המשכן את ההקמה ביצע משה רבנו לבדו. לפי המדרש, היה משה מקים ומפרק את המשכן מספר פעמים בכל יום משמונת ימי המילואים.
העובדה שמלאכת הקמת המשכן הוטלה על שכמו של משה לבדו, מעידה על כך שהמשימה הזאת נמצאת במדרגה נבדלת, יתירה משאר המלאכות. סביר להניח שלא מדובר בקושי מעשי-טכני, שהרי מן הבחינה המעשית, דווקא הקמת המשכן אינה פעולה אפשרית בדרך הטבע לאדם אחד. משקלם של קרשי המשכן ושל כלי הזהב גדול מיכולת הנשיאה של אדם, פריסת היריעות מצד לצד ויישורן מעל קרשי המשכן מצריכים נוכחות של אנשים משני צדדיו של המשכן בעת ובעונה אחת. בין אם נאמר שמשה עשה הכל לבדו בדרך נס, או שנעזר באחרים והמלאכה נקראה על שמו מכיוון שהוא ניצח עליה, העובדה שהתורה הדגישה שמלאכה זו של הקמת המשכן הוטלה באופן מיוחד על שכמו של משה, מחייבת לבאר מה טיבה וייחודה של מלאכה זו.
ביאור משמעותה של המלאכה טמון במילים האחרונות המסכמות אותה: "ויכל משה את המלאכה". המובן הראשוני של "ויכל" הוא סיום והשלמה. אבל נראה שבתורה יש לפועל הזה משמעות עמוקה יותר, כמו בפעם הראשונה שבה הוא מופיע בתורה: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". בעברית החדשה הומצא פועל שמבהיר את המשמעות הנוספת של "ויכל": לתכלל. מובנו הוא: לגבש את כל הפרטים למערכת שלמה שמתפקדת באופן מתואם ויעיל.
"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". כבר חז"ל שאלו, הרי הבורא סיים את הבריאה ביום ששי, ומדוע נאמר "ויכל" ביום השביעי? התשובה היא שההופעה הכוללת והשלמה של העולם התרחשה רק ככלות כל מעשה הבריאה, וזו חלה עם כניסת היום השביעי, בשבת.
באותה מידה, גם בניית המשכן, המושווית לבריאת העולם, הושלמה רק כאשר הופיע המבנה השלם והכולל, וכל הפרטים הורכבו יחד והפכו לשלם, הגדול מסך חלקיו. משימת התכלול, שהיא משימה ממעלה גבוהה יותר מן הבנייה, הוטלה על משה רבנו, מנהיג האומה.
המשימה של הכלת כל המרכיבים והתכלול שלהם מוטלת על המנהיג. היא קיימת לא רק במשכן, גם ראש ממשלה וגם מנהל מפעל נדרשים ליכולת הזאת. בלא זאת, כל שר בממשלה, אפילו אם כל אחד מהם מוכשר ומקצועי מאד, ימשוך את עגלת המדינה לכיוון אחר, והמדינה לא תתפקד, לפחות לא ביעילות הנדרשת ממנה. מפעל שמנהלו אינו יודע לתכלל, לא יגיע לפריון וייצור הנדרשים ממנו, כשם שתזמורת שאין לה מנצח, גם אם חברים בה גדולי הנגנים, תשמיע קקופוניה ולא מוסיקה.
בהתבוננות עדינה יותר נגלה שהיכולת לתכלל, דהיינו להפוך פרטים למערכת מובנית וסדורה, ולייצר ממרכיבים שונים מבנה שלם, נדרשת גם במעגלים מצומצמים יותר: בבית ובמשפחה, וגם בתוך האדם עצמו. הפסיכולוג היהודי-אמריקאי אריק אריקסון תאר את מהלך חייו של אדם כהתפתחות מדורגת, מינקות עד זקנה, כאשר שתי המדרגות העליונות, הבגרות והזיקנה, מתאפיינות ביכולת לגבש אחריות כוללת ותפיסה אחדותית של עולמו ושל מעשיו של האדם.
התוצאה הנלווית מהקמת המשכן, היא הופעת כבוד ה' בתוכו: "ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן". כשם שהיום שבו כילה ה' לברוא את העולם הוא יום מבורך ומקודש, יום השבת, כך גם היום שבו כילה משה את הקמת המשכן, ראש חודש ניסן, הוא יום מבורך ומקודש, יום השראת שכינה. משהו מעין זה קורה גם במעגלים האחרים של החיים. כאשר אוסף של פרטים מתרכב יחד למכלול מאורגן ומסודר, נוצרת איזו ממשות של שלמות שיש בה מעין התגלות א-להית. כך ביצירת אמנות ברגע השלמתה, כך בחבורה אנושית שמתלכדת יחדיו, וכך אצל אדם יחידי, איש המעלה, שמקרין על כל סביבותיו את התחושה של מפגש עם משהו שמעבר למציאות האנושית הרגילה והשכיחה. לא בכדי, הרמח"ל ב"מסילת ישרים" הציג את מדרגת הקדושה כמדרגה העליונה שאדם מגיע עליה בסיום הטיפוס במעלה המסילה של המידות.
בפרק המסיים והמתכלל של מסילת ישרים, מדגיש הרמח"ל פרט נוסף בעל חשיבות: המדרגה העליונה של הקדושה או של השראת השכינה, אינה נתונה לגמרי בידיו של האדם. וזו לשונו בפרק האחרון של מסילת ישרים: "ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו". כך קרה במשכן, וכך קורה גם בכל אירוע של כילוי מלאכה והשלמתה: האדם יכול להשתדל לגבש את המכלול אולם קיימת נקודת השראה שמעבר ליכולתו, שיש בה ממד פלאי, כעין נס. מסיימים את המלאכה, עוצרים את העשייה ומתרחקים קצת כדי להתבונן על המכלול שנוצר. אם מדובר במבט על יצירה חומרית, מתרחקים פיזית ומתבוננים במבט-על על התמונה השלמה. אם מדובר ביצירה רעיונית מופשטת, מתרחקים בזמן כדי לקבל פרספקטיבה, ממתינים מעט כדי לראות מה נוצר. ברגע הזה שבו מופיע השלם הגדול מסך חלקיו יש מימד של הארה עליונה, ולא רק סיכום מעשי של פעולות האדם.
בדיוק על כך נאמר הפסוק החותם את מזמור "תפלה למשה": "ויהי נעם ה' א-להינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו". וכדברי המדרש המובאים ברש"י: "ושני פעמים ומעשה ידינו כוננהו: אחד על מלאכת המשכן, שבירכן לישראל והתפלל שתשרה שכינה במעשה ידיהם, ואחת – שתהא ברכה במעשה ידיהם".
שבת שלום וחודש טוב!
