המדיניות הישראלית להתמודדות עם איומים התבססה במשך שנים רבות על שיטת הסבבים. התפיסה הזו באה לידי ביטוי בעזה וביו"ש, וגם בזירות אחרות.
ישראל העדיפה לראות את האיומים המקיפים אותנו כאוסף של בעיות נפרדות, אשר יש לבודדן ולפתור רק את אלה המסכנות את המדינה באופן מיידי. אולם איראן, העומדת מאחורי חמאס, חיזבאללה והחות'ים, לא רואה בארגונים אלו "זירות נפרדות". היא לא תופסת את המערכה מול ישראל כ"סבבי לחימה". מבחינתה מדובר בעימות אחד, עקבי וארוך, המורכב מכמה זירות משלימות.
השינויים במזרח התיכון בחודשים האחרונים מציעים שהגיעה העת שגם ישראל תתייחס למצב במדינות הסובבות אותה כחלק משלם אחד גדול. בנוסף, למרות הצלקות שמתקפת חמאס הותירה בתפיסת הביטחון הישראלית, על ישראל לזכור שבאמתחתה כלים נוספים פרט לכוחה הצבאי.
במילים אחרות: הגיע הזמן שישראל תתחיל להתנהל כמו מעצמה אזורית – לא משיקולי אגו וגאווה לאומית, אלא משום שיצירת אזורי חסות ושליטה בכלים מדיניים וכלכליים הן אמצעים יעילים לא פחות מטילים בניהול הביטחון של מדינה ובהגנה על האינטרסים הלאומיים שלה.
איראן
למרות הגישושים האחרונים מצד איראן וארה"ב על "הסכם" בעניין תוכנית הגרעין האיראנית, טהרן לא מתכוונת לוותר על שאיפותיה הגרעיניות. העיצומים הכלכליים הוכיחו את עצמם כגורם מעכב בלבד, וגם אם ארה"ב תסייע לישראל בתקיפת מתקני הגרעין איראן תמשיך לשאוף להגיע לפצצה הנכספת. היא תחדש את התוכנית ברגע שתוכל.
לפיכך, הדרך היחידה למנוע בטווח הארוך כל יכולת גרעינית של איראן היא ערעור היציבות של משטר האייתוללות וכפייה עליו לשקוע בענייני פנים. אם ישראל תצליח לשבור את הרוח של הציבור האיראני ותוכיח לו שהוא עסוק במלחמה אשר אינו יכול לנצח בה, וגם אין לו כל עניין בה – עשויה לקום אופוזיציה שתשנה את סדר היום באיראן.
לשם כך נדרשת ישראל להפוך את התקיפות בשטח הרפובליקה האסלאמית לדבר שבשגרה: לתקוף ראשית את ארסנל הכטב"מים, טילי הקרקרע־קרקע ומערכות ההגנה האווירית של איראן, ואז באופן שיטתי, ותוך ניצול העליונות האווירית החדשה, לפגוע בתוכנית הגרעין. לאחר מכן יש להמשיך להכות באיראן גופא בתגובה לכל ניסיון שלה או של שלוחיה לערער את היציבות האזורית, תוך טיפוח גורמי אופוזיציה איראניים וסיוע להם בקרב על התודעה במדינה.
תימן
המערכה מול איראן מחייבת טיפול מקדים בטרדה החות'ית: ישראל צריכה להמשיך את התקיפות שהחלה ארה"ב עד חיסול יכולת האש של החות'ים.
בדומה לארגוני פרוקסי אחרים, החות'ים בתימן נועדו לשרת תכלית חשובה מהפגיעה בתחושת הביטחון של העורף הישראלי. מטרתם היא לייצר לישראל חזיתות נוספות במקרה של מלחמה עם איראן, וכך להגביל את יכולתנו להזיק לראש התמנון עצמו. בהיעדר חיזבאללה, חמאס ומשטר אסד, הסרת יכולת האש ארוכת הטווח של החות'ים תותיר את איראן לבדה במערכה. בנוסף, תקיפת עליהם תחזק את מעמדה של ישראל בקרב מדינות המפרץ המתונות, הסובלות מהם שנים רבות, ועשויה לסלול את הדרך לנורמליזציה עם מדינות אלה.
טורקיה וקטאר
המאמצים לדחוק את איראן מעמדות השפעה באזור יצרו ריק שמילאו שחקנים חדשים: אנקרה, המספקת תמיכה ומקלט מדיני לחמאס, הפכה לקובעת הטון העיקרית בסוריה החדשה. הניסיונות של אנקרה להקים בסיסי צבא במזרח סוריה מהווים איום על העליונות האווירית של ישראל, ויוצרים בסיס לחיכוך ישיר של צה"ל מולה. קיים גם חשש מנוכחות של גורמים אנטי־ישראליים בחסות טורקית בגבולנו הצפוני. אלא שהפעם, נוכח החברות של טורקיה בנאט"ו, התקיפה של אותם גורמים עשויה להתברר כמשימה מורכבת יותר משהייתה בלבנון או בעזה.
אתגר זה תקף גם לגבי החברה השנייה בציר האסלאמיסטי המתהווה – קטאר. אף שמדובר במדינה המממנת ארגוני טרור, מתחזקת קשרים עם איראן ומפיצה תעמולה אנטי־מערבית באמצעות רשת אל־ג'זירה, הכסף הקטארי שומר על הנסיכות הקטנה מפני זעמו של המערב. קטאר אף מארחת את אחד הבסיסים הגדולים של ארה"ב מחוץ לאמריקה, ומממנת קמפוסים וקבוצות ספורט במערב. היא ממנפת קשרים אלה להפצת תפיסות אסלאמיסטיות, תוך רכיבה על נרטיבים פרוגרסיביים לקידום אג'נדות אנטי־מערביות.
ההתמודדות עם הציר הטורקי־קטארי צריכה להיות כלכלית ודיפלומטית: על ישראל לשמר את שיתוף הפעולה הביטחוני עימן, אך לנתק כל תלות כלכלית במדינות האלה, בדגש על תוצרת טורקית המיובאת לארץ. עליה לפעול לחשיפת הגורמים הקיצוניים שהן מממנות, כדי לבודד אותן בעולם.
טורקיה וקטאר שואפות להקים צינור המחבר את מדינות המפרץ עם טורקיה דרך סוריה. אם נסכל את המיזם הזה, למשל באמצעות החייאת התוכנית להקמת צינור גז המחבר את ישראל, יוון ואיטליה, נוכל לפגוע בשתי הציפורים באותה האבן: לחזק את התלות האירופית בישראל ולהפוך לשער ייצוא הגז למדינות המפרץ.
סוריה
בין האיום הטורקי לסכנה האיראנית שוכנת סוריה, המתנדנדת בין מלחמות אזרחים, פרגמטיזם פוליטי והשפעות אסלאמיסטיות. ישראל חוששת בצדק מכך שארגוני טרור פרו־פלסטיניים יתמקמו בסוריה, באופן שיהפוך את הגולן הסורי לדרום לבנון 2.0.
עם זאת, הנשק המצוי בסוריה, אפילו אחרי התקיפות של צה"ל בחודשים האחרונים, אינו איום ממשי על ישראל בטווח הזמן הנראה לעין. לפיכך, לצד ההכרח לשמור על מוצבי החיץ החדשים בגולן ובחרמון, ישראל יכולה למנף את המצב בסוריה גם במישור הדיפלומטי: המשטר החדש מחפש יציבות כלכלית, קשרים עם המערב והגנה מפני השפעות איראניות בארצו. ישראל יכולה לספק לו את כל המרכיבים הללו בתמורה לשלושה תנאים, אשר יזכו גם לגיבוי אמריקני.
ראשית, סוריה תגלה את כל פעילי חמאס הנמצאים בשטחה. שנית, היא תאפשר לישראל להציב מטוסים בבסיסים במזרח המדינה (אל־בוכאמל או א־תנף, למשל) הנמצאים בחצי הדרך לאיראן, באופן שיקל על תקיפות נגד טהרן ויסייע להגן על הסורים מפני העברות נשק או חדירות מעיראק. לבסוף, המשטר הסורי יתחייב לא לפגוע במיעוטים במדינה (כורדים, דרוזים ועלווים), וישראל תמשיך לשמור על קשרים דיפלומטיים עם מיעוטים אלה, המקיפים את סוריה מצפון וממזרח ויוצרים חיץ בינה לבין עיראק וטורקיה.
בתמורה לכל זה ישראל תאפשר לסוריה לייצא ארצה טקסטיל ותוצרת חקלאית, תסייע לה בתהליכי השיקום, ותהווה גשר דיפלומטי בינה ובין המערב. צעדים אלו אומנם אינם חלופה לחשדנות ולזהירות, אך הם מהווים רובד דיפלומטי מקביל, שיכול לסייע להגביל את הנוכחות הטורקית בסוריה ולהפוך את המצב שם מבחינתנו מאיום ליתרון.
צבא הכורדים עבדי. צילום: AP
לבנון
זירה נוספת אשר חוסר יציבותה עשוי להיות מפתח ליתרון אסטרטגי היא לבנון, המצויה כבר שנים ארוכות בקשיים כלכליים.
מבחינת האזרח הלבנוני הממוצע אין יסוד אמיתי למלחמה עם ישראל – המחלוקות הטריטוריאליות עם לבנון הן שוליות, ורוב אזרחי המדינה הם נוצרים או מוסלמים סונים, אשר קצו בהיותם בשר התותחים של איראן. בה בעת, חיזבאללה עדיין מהווה איום ביטחוני חמור על ישראל, בייחוד בטווח הארוך.
לכן ישראל צריכה לעשות כל שביכולתה כדי לפרק את הארגון מנשקו, גם מצפון לליטאני. לשם כך עליה לפעול בשלושה מאמצים משלימים: להמשיך לתקוף כל ניסיון התעצמות של ארגון הטרור, וכן לפעול לחנוק אותו כלכלית בין היתר באמצעות מניעת כל ניסיון איראני להעביר לו כספים.
המאמץ השלישי הוא מלחמת תודעה ברשתות החברתיות, במטרה לקומם אזרחים לבנונים נגד הארגון. ביום שבו חיזבאללה לא יוכל לשלם לפעיליו או לשקם את הנזק שנגרם לאזרחים התומכים בו – קרנו של הארגון תרד בעיני העם, ויכולתו להתעצם תיפגע. ביום שבו נורמליזציה עם ישראל תהפוך לסוגיה לגיטימית ברחוב הלבנוני, אפשר יהיה להפוך את הקערה על פיה ולהוביל לגירוש פעילי חיזבאללה בתמורה לנרמול היחסים בין המדינות.
ירדן ומצרים
לא רק יחסינו עם מדינות הציר השיעי מחייבים בחינה מחודשת לאחר 7 באוקטובר. חדירוּתו של הגבול עם רצועת עזה קוראת לבדיקה זהירה גם של גבולות שקטים יותר, לכאורה: הגבול הארוך עם ירדן הוא גם אחד הפרוצים ביותר, וריבוי הפליטים בממלכה ההאשמית, לצד דעת הקהל האנטי ישראלית, הובילו לכך שטהרן מזהה בירדן הזדמנות להשפעה אזורית חדשה. איראן שואפת להפוך את ירדן למוקד לייצוא טרור לישראל ונשק ליהודה ושומרון.
גם ברחובות מצרים שורר יחס עוין כלפי ישראל, ובידיים הלא נכונות עשוי הצבא שם להיות איום ממשי עלינו.
אך בניגוד למצב בגבולותינו האחרים, המרחב הגיאוגרפי העצום של חצי האי סיני מקטין משמעותית את הסיכוי למתקפת פתע קרקעית. לפיכך, יש לפעול להגבלת ההתעצמות הצבאית של מצרים, בדגש על חילות האוויר והים, ולוודא שלא תפר את התחייבותה לשמור על חצי האי סיני כשטח מפורז.
מול ירדן נדרשת ישראל לאטום את הגבול הפרוץ, לחזק את המכשול באמצעים קינטיים וטכנולוגיים, בכוחות חיל רגלים ושריון, ולהציע לרבת־עמון מעטפת מודיעינית ומבצעית נגד ניסיונות המימון וההשפעה האיראניים.
יהודה ושומרון
אזור נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא קו התפר עם יהודה ושומרון. פחות מקילומטר וחצי מפרידים בין פאתי קלקיליה לכפר־סבא, וחידוש של 7 באוקטובר, קטלני בהרבה, עלול להיות רק עניין של זמן.
הכסף האיראני וכלי הנשק המוברחים לשטח הרשות הפלסטינית, גדר ההפרדה הפרוצה והקלות שבה שוהים בלתי חוקיים מוצאים את דרכם לשרון והשפלה, השליטה המוחלטת של שדרת ההר על מישור החוף של ישראל – כל אלה מחייבים נקיטת פעולה מיידית.
ישראל לא זקוקה ל"תירוץ" מדיני כדי לנקות את קיני המחבלים ביהודה ושומרון. עליה לעשות זאת כבר עכשיו באופן שוטף. בנוסף, מעבר לזיקה ההיסטורית לחבל הארץ שהוא ערשו התרבותי של עמנו, המשמעות הביטחונית של יהודה ושומרון מחייבת סיפוח, לפחות של שטחי C (אזורים הכוללים התיישבות יהודית צפופה ומיעוט של תושבים ערבים) כבר כיום, בלי תלות בזהות היושב בחדר הסגלגל.
קידוש ה"שקט" עד היום אפשר לחמאס ולחיזבאללה להתעצם, לאיראן, לקטאר ולטורקיה לשלוח את זרועותיהן למדינות האזור. במקביל הוא נתן לטרור ביהודה ושומרון להרים את ראשו בכל פעם מחדש, בחסות מונחים כמו "הימנעות מפעולה כדי למנוע מיסקלקולציה של האויב" או תפיסת האויב כ"מורתע" (ולכן לא מהווה סיכון). אך ביטחון אזרחי ישראל לא יושג באמצעות כיבוי שריפות, ולא באמצעות ישיבה על הגדר והמתנה לפעולותיהם של עמים אחרים. אם עימות מזוין מסוים מסתמן כבלתי נמנע – על ישראל ליזום אותו, ולא להיגרר אליו בתנאים שיבחר האויב.
כל זה נכון גם בזירה הדיפלומטית: לישראל יש מנופי לחץ רבים פרט לכוחה הצבאי – כלכליים, מדיניים, תודעתיים וטכנולוגיים. על מנופים אלה להיות מופעלים כל העת כחלק מהביטחון השוטף הדיפלומטי שנועד להגביל את צעדיהם של אויבינו ולאתגר אותם בשטחם שלהם.
אחרי יותר משבעים שנות עצמאות, הגיעה העת להתנער מתפיסות גלותיות המעדיפות לבצר את השטעטל מפחד הקוזאקים. הגיע הזמן להתנהל כמו מעצמה. לראיה, הישגיה המוחצים של ישראל ממלחמת ששת הימים, דרך מבצע הביפרים ועד למכות האחרונות שניחתו על עזה. כולם תוצאה של פרו־אקטיביות צבאית.
באופן דומה, הכרזת הבית הלבן כי כל תקיפה חות'ית תיחשב כתגובה איראנית, לצד התקיפות התכופות בתימן ובלבנון, מובילות להגבלת הירי מצד המורדים החות'ים ולדממה מוחלטת מצד חיזבאללה, למרות חידוש הלחימה בעזה.
זהו היתרון בהבנת הקשר שבין הזירות, זהו הכוח הטמון בשילובן של יוזמה צבאית ומדינית. ישראל של השנים הבאות יכולה להיות מדינה שמגיבה בהצלחה יתרה או פחותה על סדר היום האזורי, והיא יכולה להיות המדינה שקובעת אותו. לו תהיינה השנים הבאות שנים של פרו־אקטיביות ישראלית.
