אישורה של הצעת החוק לשינוי שיטת בחירת השופטים לווה בתחושת החמצה בחלק מחוגי הימין האידיאולוגי. לרבים מתומכי הרפורמה המשפטית נדמה שהצעת החוק שאושרה לבסוף יצאה "פרווה" מדי. הדרישה להסכמה פוליטית רחבה, הווטו שניתן לשופטי בית המשפט העליון על מינוי שופטים לערכאות נמוכות, ודחיית תחולת החוק לכנסת הבאה – יוצרים אצל רבים את התחושה שלא לנער הזה התפללנו. אכן, ניתן להבין את חוסר ההתלהבות. יסודה של ההצעה שאושרה הוא בפשרה, וכדרכן של פשרות איש איננו יוצא מהן ומלוא תאוותו בידו. החקיקה הנוכחית לא תאפשר לימין "להשתלט" על בית המשפט העליון כפי שהיו כאלה שקיוו, ולא תביא, ודאי לא בשנים הקרובות, לשינוי דרמטי של מערכת המשפט.
למעשה, מאחר שמדובר בפשרה מתונה, שרוככה אף יותר במהלך דיוני הוועדה, סביר להניח שעד שנראה תזוזה של ממש באופיו של בית המשפט העליון יחלפו לפחות עוד עשר שנים, אולי יותר. עד אז בית המשפט יהיה רק מעט יותר מאוזן מכפי שהוא היום.
על אף האמור, יש לברך על הפשרה ועל החקיקה. הימין הישראלי משול לנהג שעבר תאונת דרכים, והדרך היחידה להבטיח שלא יסבול משיתוק נפשי היא להחזיר אותו אל הכביש. העברת הצעת החוק הנוכחית, גם אם מדובר ברפורמה מתונה, מחזירה את הימין אל מושב הנהג ומזכירה לו שהוא מסוגל, גם אם בעדינות ובזהירות, לאחוז בהגה ולהוביל את המדינה בדרכו. טובה רפורמה מתונה ושמרנית אחת ביד, משלל רפורמות רדיקליות שאיש איננו יודע אם ניתן היה להעביר אי־פעם.
