בתקופה האחרונה מתקבל הרושם שנבחרי הציבור שלנו, מימין ומשמאל, קצת משתעממים מהעיסוק במלחמה שהוגדרה על ידם, ובצדק, כלא פחות מ"קיומית". חיסול חמאס, קריסת המילואימניקים ואפילו החזרת החטופים הפכו בעיניהם לנושאים שבמקרה הטוב הם כלי ניגוח פוליטי, ובמקרה הרע אפילו לא מוזכרים.
סקירה של האירועים החדשותיים הבולטים בשבוע האחרון תגלה שנבחרינו החליטו שגם להם מותר לברוח מדי פעם לנושאים הרבה יותר מעניינים והרבה פחות חשובים מהמלחמה. גם אם לוחמים יגלו הבנה ואפילו ישמחו לדעת שאזרחי ישראל ממשיכים ללכת להופעות בפארק או לסטנדאפ, הם יקבלו בחילה כשיראו במה נבחרינו עסקו השבוע: מלחמת אחים – כדאי או לא? שר השיכון רק רקד או גם התכוון למילים? האם מ"מ נציב שירות המדינה יוכל לקרוא מיילים, האם ראש השב"כ הוא בוגד או קדוש, האם היועמ"שית היא "מאפשרת" או מטרללת, והאם ועדת החקירה תהיה ממלכתית או רק חצי ממלכתית.
בימי שגרה, גם אם נדמה שמעולם לא היו כאן כאלה, ויכוחים מהסוג הזה הם חלק מהמנגנון הפוליטי־תקשורתי הרגיל. בקואליציה מקדמים מהלך, האופוזיציה מתנגדת, התקשורת בוחרת צד, והמערכת המשפטית קובעת שהמהלך ייתקע – שגרה. אבל אנחנו לא בימי שגרה. גם אם המשימה ארוכה או משעממת אותם, נבחרינו לא יכולים להתנהג כמו מופרעי קשב וריכוז בקריז של דופמין ולהרשות לעצמם הסחות דעת.
הטור הזה לא פונה לאנשי התקשורת המרכזית, שהטפל והמפלג הוא חלק מפרנסתם, או למערכת המשפטית שנמצאת בעולם משלה. אני בוחר להתעלם מהם אף שיש לי דעה נחרצת וצודקת על התנהלותם, להתמקד במי שמייצגים את העם, צרכיו וערכיו, ולהביע ציפייה ממי שלאחרונה מתנהגים כמו שועל שיכור בקודש הקודשים של הדמוקרטיה הישראלית.
מדינת ישראל במלחמה. מלחמה אמיתית, עם טנקים ומסוקים והאמרים ו־D9. ואש ועשן וריח אבק שרפה ומדים מלאי בבוץ. ואלונקות עם פצועים שאיבריהם נקטעו ומעורקיהם זורם דם חם ואדום שפורץ החוצה בפולסים מהירים של פעימות הלב. השכול במאות רבות של משפחות הוא אמיתי. האזרחים שחיים כפליטים במדינתם – אמיתיים. החטופים שיושבים בשבי, כשחיות אדם אחראים לחייהם – אמיתיים. זה לא משל ולא מציאות וירטואלית. זה קורה במרחק שעת נסיעה מתל־אביב.
בעיניי, הנהגה ראויה לא תעסוק בשום דבר שיסיט אותה מלהתרכז במטרות הללו, ואלו בלבד. אם התקשורת רוצה לעסוק בציוץ של פלוני על נושא אלמוני, לבריאות. אם ברשתות רוצים להתווכח על הכסף הקטארי, שיבושם להם. ממנהיגינו אני מצפה להיות מרוכזים במטרה המרכזית. לא ללכת שבי אחרי הלייקים או הפריימריז. בכל פעם שהם נשאלים על אחת מ"הסערות" התורניות, עליהם להשיב בקצרה: "לא מלחמה – לא מעניין".
ראש הממשלה לא אמור לצלם סרטון לאינסטוש שמסביר מה זה דיפסטייט, או לתת לריאיון ב"עובדה" של ראש השב"כ לשעבר לשבש מדינה שלמה. הוא צריך להיות שקוע בדיונים בקבינט או בקריה כדי לוודא שכל גורמי הביטחון ממקסמים את היכולות להשגת הניצחון. שר הביטחון והרמטכ"ל צריכים לתקשר ביניהם יותר דרך הודעות בווטסאפ ופחות דרך הודעות לתקשורת. שר המשפטים צריך לעסוק רק בכתבי אישום לנוח'בות. שר העבודה והרווחה צריך לעבוד רק בסיוע למילואימניקים לשמור על פרנסתם. ואני יכול לחשוב על לפחות 20 משימות דחופות יותר לשר החינוך מניהול התקוטטות מול מנהל תיכון בתל־אביב, מעצבן ככל שיהיה.
באופוזיציה, שגם אנשיה אחראים להסטת הקשב הציבורי, שוברים את הראש איך יכול להיות שממשלה שבמשמרת שלה קרה האסון הזה, עדיין מחזיקה ראש בסקרים ולא מתמוטטת. הסיבה פשוטה: גם באופוזיציה עוסקים בנושאים שוליים שלא הופכים אותם לאלטרנטיבה. לפיד, גנץ, גולן ובנט: רוצים באמת להיות "אנחנו הרוב"? אל תעסקו ב"מרד מיסים" אלא במה שבאמת מעסיק את הציבור. רמז: הרוב המכריע של האזרחים לא יזהו את יונתן אוריך ברחוב.
לאחרונה עסקו שלל המוספים של מקור ראשון בציון עשור לפטירתו של אורי אורבך ז"ל. חלקם ניסו לנחש "מה אורי היה אומר". אני לא אורבכולוג מומחה, אבל עבורי המסר העיקרי שלו היה "שתו כוס מים". כוח־העל של אורבך היה היכולת להפריד עיקר מטפל, להוריד ווליום של ויכוחים מטופשים ו"סערות" לשעתן. את הציניות הדקיקה שלו הוא שמר להיסטרים משני הצדדים, התעלם מזעקות שבר על "קץ הדמוקרטיה" או על "סופה של המדינה היהודית".
בעת הזו אין לנו את הפרבילגיה להיות מופרעי קשב וריכוז כמו בימים עברו. יחד עם כוס המים של אורבך, נבחרינו צריכים לקחת ריטלין ולעסוק במה שבאמת חשוב: לא מלחמה – לא מעניין.
