קניתי אקדח, וכל העניין הזה מצער אותי. מה לי ולאקדחים? אני משער שהקוראים הקבועים של הטור הזה לא יתפלאו מאוד לשמוע שאני מרגיש בבית בספרייה יותר מאשר בנשקייה, ובגנזך יותר מאשר במטווח. אבל כשפרצה המלחמה יעל ביקשה שאשיג אקדח, אז מילאתי איזה טופס באתר המשרד לביטחון פנים, והדחקתי במרץ את כל העניין. לשמחתי גם הבירוקרטיה של אגף כלי ירייה הדחיקה את הטיפול בבקשתי, ובמשך שנה לא שמעתי מהם. אחרי שיעל רמזה שהנרפּות שלי לנוכח המכשול הבירוקרטי חשודה למדי, עשיתי כמה טלפונים, ובבוא היום התייצבתי במטווח, ערוך ומוכן לקבל לחזקתי את כלי המשחית המיניאטורי.
פעם אמר לי חבר חרדי: "אתה צריך לדעת, שיש אנשים שלא מתאים להם לשרת בצבא". אמרתי לו: "ברור, ואני אחד מהם. ובכל זאת שֵירתּי. מה זה קשור למתאים?". כשעמדתי במטווח, עם האקדח בידי, נזכרתי עד כמה באמת זה לא מתאים לי. בזמן שהצעירים מימיני ומשמאלי ליהטטו באקדחיהם במיומנות וריטשו אויבים מקרטון, אני עוד ניסיתי להבין איפה הצד שנדרך ואיפה הצד שיורה. ב־51 שנותיי הצלחתי להשיג מיומנות סבירה רק בכלי נשק אחד: אחרי 500 מסדרי בוקר למדתי לפרק ולהרכיב רובה סער גליל בעיניים עצומות. אך לצערי את הגליל אפשר היום לראות רק במוזיאונים; ואין לי כוונה להקדיש את 500 הבקרים הבאים לשיפור שליטתי באקדח.
אחרי הדרכה אינטנסיבית הצלחתי להבין איך דורכים את הדבר הזה; יריתי כמה שיריתי, פגעתי כמה שפגעתי, ויצאתי משם כשאני בעליו הלא–גאה של כלי משחית
בפקודת היום הראשונה של הרמטכ"ל החדש, הצהיר רב־אלוף אייל זמיר: "בספר בראשית נכתב 'על חרבך תחיה'; אחריותנו היא לדאוג לכך שהחרב הזו תהיה מושחזת היטב… כי עם חפץ חיים אנחנו". מה צר שהוא ציטט דווקא פסוק שנאמר לעשיו, ולא ליעקב. אין לי תלונות לרמטכ"ל – עדיף שיהיה עסוק בימים אלו בהשחזת חרבות ולא בהשחזת הידע התנ"כי שלו. ואף שאפשר היה לצפות שמישהו בלשכה ידע להפנות את תשומת ליבו לפשלה הקטנה הזו, כל הפרשה הזו בעיקר מעציבה אותי.
האמת היא שכבר חז"ל הזכירו את הפסוק הנוגע לעשיו גם בהקשר של ישראל. את בלעם בן בעור הרגו בני ישראל בחרב, ורש"י הסביר שאומנם במצב נורמלי כוחו של יעקב בפיו וכוחו של עשיו בחרבו, אך במלחמה עם מדיין לא היו הזמנים נורמליים: "בא הוא ותפש אומנותם, לקללם בפיו; אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות, שבאין בחרב, שנאמר: 'ועל חרבך תחיה'" (במדבר ל"א). כאשר אויבי ישראל מצטיינים בפיהם – בתכנון ערמומי, בהטעיה, במודיעין, בהסברה ובדיפלומטיה – נאלצים בני ישראל להצטייד בחרבות. לו הקפדנו אנחנו על התכנון, המודיעין, ההבנה האסטרטגית, הנחישות הביטחונית וכל השאר, אולי היינו יכולים להסתפק בקצת פחות חרבות. אבל אפילו הרב סולוביצ'יק – איש ספר עדין, שהיה רחוק מאוד מכוחנות – הצהיר ב־1956 כלפי נאצר נשיא מצרים: "הרבה עיניים איבדנו במשך גלותנו המרה מפני שלא שילמנו מכה תחת מכה. הגיע הזמן שנקיים את החוק של 'עין תחת עין' כפשוטו". זה מה שצריך היה לעשות אז, וזה מה שצריך לעשות היום. אבל זו לא שמחה גדולה.
אין לי לקח או מסר שאני רוצה להנחיל בקביעות הללו. אני לא נוטה אפילו לסגנון של גולדה, שאמרה פעם: "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על שהם הורגים את ילדינו; לא נסלח להם על שהם מאלצים אותנו להרוג את ילדיהם". אני תקוע עוד בשלב הראשון, ולא סולח להם על הרג ילדינו. המחיר הממשי של תבוסה בחרב האויב קשה ומר בעיניי הרבה יותר מאשר המחיר של קיום על חרבנו. הכול אמת ויציב – ומדאיב.
במטווח האקדחים הצלחתי לשכנע את המדריך לתת לי כלי ירייה שבעיניו היה קטן מכדי להחשיבו אקדח. אך מה שבעיניו היה מחזיק מפתחות, היה בעיניי תותח מרוכז. אחרי הדרכה אינטנסיבית הצלחתי להבין איך דורכים את הדבר הזה; יריתי כמה שיריתי, פגעתי כמה שפגעתי, ויצאתי משם כשאני בעליו הלא־גאה של כלי משחית קומפקטי. האמת היא שיעל צדקה, כרגיל. הייתי צריך לעשות את זה מזמן: אני נוסע הרבה באזורים מסוכנים – ואיפה נמצא בפינה הזו של הגלובוס אזורים שאינם מסוכנים? בנסיבות הללו רישיון לאקדח הוא הצעד הרציונלי, שלא לומר המינימלי, וסוף־סוף עשיתי אותו. יהי רצון שיעלה אבק מעתה ועד עולם.
