במאמר שפרסם במוסף זה מורי פרופ' אבינועם רוזנק, הוא טוען כי פנייה מוחלטת אל האוניברסלי, תוך ביטול ואף דחייה של הפרטיקולרי, הפכו את חדרי הלימוד בפקולטה למדעי הרוח בכלל, ומדעי היהדות בפרט, למרחב שאין בו מקום ולגיטימציה ליחיד החי כאן ועכשיו, על עולמו, משפחתו ואמונותיו. לדבריו, אף שהאקדמיה מצהירה על חתירה לבירור אובייקטיבי של האמת, היא איבדה את יכולתה להקשיב לקולות שונים ומנוגדים, והפכה למקהלה של קול אחד בלבד.
הקריאה במאמר עוררה בי געגוע ללימודי התואר הראשון באוניברסיטה העברית, אי־אז לפני 25 שנה. פרופ' רוזנק העניק לנו בשיעוריו בסיס לחשיבה פילוסופית חינוכית, ויחד עם חבריי לספסל הלימודים חוויתי חוויה אינטלקטואלית מסעירה של גילוי. עולמות שלמים של טקסט, תרבות ורוח של הציוויליזציה היהודית לדורותיה נפתחו בפנינו מתוך הקשר אוניברסלי רחב, לצד כלים מדעיים לקריאה, ניתוח ומחקר.
בתפקידי הנוכחי, כעומדת בראש מכון כרם לחינוך הומניסטי־יהודי, אני רואה לצערי כיצד מתמעטים והולכים בוגרי החוגים להיסטוריה, ספרות עברית, מקרא, מחשבת ישראל, פילוסופיה ועוד, המגיעים אלינו ללמוד הוראה. אני חוששת שמא דבריו של רוזנק יתקבלו בטעות כעידוד נוסף לדור הצעיר להדיר את רגליו מספסלי מדעי הרוח, ועל כן ברצוני להמשיך את דבריו ולהציע נקודות נוספות לחשיבה על דרכי הלימוד הנדרשות לנו כעת.
ובכן, ביקורת על הנעשה בפקולטה למדעי היהדות אינה דבר חדש. להקמתה של הפקולטה בהר הצופים קדם הדור הראשון של חוקרי היהדות, אנשי "חכמת ישראל", שפעלו בעיקר בגרמניה בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, וביקשו לייסד דרכי לימוד מדעיות, שיטתיות ורציונליות של היהדות. דור החוקרים הבא, ממייסדי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית, פרופ' גרשם שלום ופרופ' יעקב כ"ץ, יצאו בביקורת חריפה כלפי אנשי "חכמת ישראל", וטענו שמחקריהם מגויסים לטובת המאבק לאמנציפציה, וכי הם ביקשו בכך לכרות קבר נאה ליהדות ולמעשה תרמו למגמת חיסולה יחד עם תהליכי ההתבוללות והאמנציפציה: "היהודי רוצה להשתחרר מעצמו, ומדע היהדות הוא לו טקס של קבורה" (שלום, דברים בגו, עמ' 390).
והנה בדור הבא מבקר פרופ' אליעזר שבייד את כ"ץ, שלום וחבריהם, על כך ששיעבדו את מחקריהם לטובת רעיונות לאומיים וציוניים ובכך פגעו ביושרה המחקרית והחתירה אל האמת. ועם זאת, הוא עצמו היה מסור כולו לשאלת הנחלתה של היהדות כתרבות במדינת ישראל.
אם כך, כל דור של חוקרים ביקר את אלו שלפניו, אך נראה כי כולם נמצאו במתח שבין השאיפה למחקר מדעי, אובייקטיבי ורציונלי ככל הניתן, ובין סנטימנט ערכי, אולי אידיאולוגי, על אודות המשמעות התרבותית של היותם חוקרי יהדות. נהיר היה להם כי העובדה שהם, כבני חברה מסוימת, משקיעים את מיטב מאמציהם באיסוף, תיעוד וניתוח של ההיסטוריה שלהם ויצירתם התרבותית, אין לה רק משמעות אוניברסלית של "הרחבת אוצר הידע בעולם", ודאי לא רק משמעות אישית של קידום, אלא גם משמעות פרטיקולרית, תרבותית, חברתית וערכית, שכן לתוצרי המחקר יש משמעות מיוחדת עבור בני התרבות הזו דווקא, וכשהמחקר חוזר אל הקהל והקהל קורא את הספרים ועוקב בעניין אחר הפרסומים החדשים ומתווכח עליהם, התרבות חיה ומתפתחת.
בפתיחת הקונגרס השישי למדעי היהדות, בשנת 1973, אמר פרופ' א"א אורבך כי "בתקופה של דעיכה תרבותית, דועכת גם כתיבת ההיסטוריה והעניין בעבר התרבותי". ולהפך: "חקר ההיסטוריה והביקורת הפילולוגית קיימים למען פיתוחם של חיים פעילים ותרבותיים של החברה האנושית". ואילו פרופ' כץ בספרו "לאומיות ויהדות", הצביע בתקווה על האפשרות שמדעי היהדות יחליפו את הישיבה ואת הלמדנות המסורתית כמקור של חיות וצמיחה תרבותית, וימלאו תפקיד בחינוך הדור והנחלת המורשת.
קורצוויל ושבייד כבר תהו על האפשרות הזו, בטענה שדרישת האקדמיה לאובייקטיביות יוצרת נתק בין המחקר האקדמי להווה החי, ומנתקת את הלומד ממורשתו. שבייד ראה נכוחה את הפער בין הכתיבה האקדמית ובין האפשרות לתחייה תרבותית של מורשת שכְּלֵי המסירה וההתחדשות שלה מנוגדים באופן עמוק להנחות היסוד של המחקר.
עם זאת, הוא מדגיש היטב את חשיבות הגישה המחקרית של מדעי היהדות כמפתח להנחלתה של היהדות כתרבות חיה ולא כדת מחייבת או כגזירת גורל: "חכמת ישראל… העמידה חלופה תרבותית מודרנית ללמדנות היהודית המסורתית של בית המדרש והישיבה… אל יהיה ענין זה קל בעינינו. הלמדנות המסורתית של בית המדרש והישיבה… הזדהתה עם תהליך ההנחלה של המורשת התורנית… בלעדיה לא היתה רציפות, לא המשכיות ולא עתיד. העמדת חלופה תרבותית הומניסטית מודרנית, מגובשת בכלי המחקר המדעי ביקורתי, ללמדנות הדתית והמסורתית… היה אפוא מפעל בעל חשיבות עליונה לעתידה של תרבות יהודית הומניסטית. כל ניסיון של הנחלה תוך כדי שינוי של ערכי אמונה ומסורת דתיים לערכים של השקפת עולם ותרבות הומניסטית בעתיד – נתלה בה" (לקראת תרבות יהודית מודרנית, עמ' 95).
האם הפנייה החדה אל האוניברסלי על חשבון הפרטיקולרי במסדרונות מדעי הרוח בימינו, ובמיוחד הפנייה אל הפרסום וההוראה בשפה האנגלית, המנתקת את עולם המחקר מההקשר התרבותי והמקומי שלו, מבטאת ייאוש מן האפשרות של המשך ההתפתחות התרבותית היהודית? או שמא אף התנגדות להתפתחות מעין זו?
שחקן חדש בזירה
הרוח לא נשברת אלא מוצאת לה מרחבים אחרים לצמוח בהם, כתב רוזנק, ורמז לבתי המדרש המתחדשים שצעירים וצעירות רבים מוצאים בהם מקום ללימוד והתפתחות. כאשר אבי וצעירים רבים בני דורו נפלטו מן הקרבות של מלחמת יום הכיפורים וחיפשו אחר משמעות ותוכן יהודי, שתי זירות היו פתוחות בפניהם: ספסלי החוגים למדעי היהדות, שהיו אז מלאים ותוססים, או עולם הישיבות שתסס אף הוא בתנועה גדולה של חוזרים בתשובה.
והנה, החל משנות התשעים קם שחקן חדש בזירה האוריינית היהודית: בית המדרש המתחדש או הפלורליסטי, מרחב חדש ללימודי יהדות המיועד לקהל חילוני או חילוני ודתי יחדיו. הטקסט הנלמד בבית המדרש משמש מקור השראה תרבותי וזהותי אך לא מקור סמכותי מחייב, ורוב הלמידה היא למידה שיתופית בחברותות ובקבוצה מונחית. אם כדברי שבייד, הישיבה מצד אחד והאקדמיה מצד שני מייצגות את קו השבר היהודי הזהותי שבין אורתודוקסיה לחילון, הרי שנוכחותו הגדלה והולכת של בית מדרש "אחר" המבקש לשלב ביניהם היא דרמטית.
בית המדרש המתחדש אינו ישיבה ואינו אקדמיה, אבל הוא שואב השראה וכלים משניהם גם יחד ומציב להם אלטרנטיבה. מרבית מובילי בתי המדרש למדו לפחות באחד משני המוסדות הללו, לעיתים קרובות בשניהם. הם מתייחסים לישיבה ולאקדמיה כאל "אחרים משמעותיים" הקרובים לבית המדרש, ואשר הדיאלוג עימם והבידול מהם מסייעים להם להגדיר את עצמם.
כך למשל, ניר ברוידא, היום מנכ"ל בינ"ה ובוגר החוג לתלמוד באוניברסיטת תל־אביב, אמר בריאיון בשנת 2014: "באקדמיה למדתי תלמוד כמו שלומדים מדע, אבל פה אנחנו עושים משהו אחר, כי אנחנו ניגשים לטקסטים האלה לא כחוקרים, אלא כבעלי הבית". ואילו שרה שדמי־וורטמן מהמדרשה באורנים כותבת: "לקחנו מן האקדמיה תפיסה ביקורתית, רצון לשליטה דיסציפלינרית בהקשר תרבותי היסטורי, כבוד לידע המתחדש. לא לקחנו – ניכור, עמדה מרוחקת אובייקטיבית, חוסר רלוונטיות לישן, היררכיה" (מסכת חיים, 2010, עמ' 16).
בשונה מהלימוד המסורתי, הטקסט בבתי המדרש אינו נתפס כמקור סמכות מחייב, והוא נקרא כטקסט אנושי, תרבותי והיסטורי. בשונה מהלימוד האקדמי, יש שבירה של הריחוק בין הטקסט ובין הלומדים, אין חיפוש אחר אמת אובייקטיבית, וצורת הלימוד שיתופית ולא היררכית. גם אם בתי המדרש עצמם אינם רבים, הרי שפרקטיקות הלימוד שצמחו בהם הפכו לנפוצות מאוד במרחבים יהודיים־ישראליים רבים ומגוונים.
זירה זו של בתי המדרש מצויה עדיין בתחילת דרכה. ייתכן שהיא תדעך, נקווה שתצמח ותגדל. חלק מהסכנות האורבות לה הן שטחיות והעדפה של פרשנות רגשית על פני היקף, דיוק ונאמנות לאמת. מה יידרש להם כדי לגדול ולהצמיח הנהגה למדנית ותרבותית, על מנת להוסיף לא קבר נאה אלא שכבה חדשה לתרבות היהודית, כזו שתתקיים בגאון בתוך מרחב פתוח, הומניסטי, חילוני־מסורתי, הרואה ביהדות תרבות?
לשם כך יש צורך בשני יסודות. ראשית, יש צורך בהתמסרות, ביצירתיות פרשנית, בחיבור רגשי ללימוד, ובתביעה מהעבר להיות מקור השראה וצמיחה מתוך אחריות להווה ולעתיד. ויחד עם זאת, יש צורך גם באזמל המנתחים החד של מדעי הרוח: רוחב היריעה, ההקשר האוניברסלי והדיוק ההיסטורי והטקסטואלי, שיונחו כבסיס הכרחי ללימוד. אני מקווה שימשיכו לצמוח מורים, חוקרים ואנשי תרבות ורוח, שיבטאו את כל אלה מתוך אחריות לעתיד המשותף שלנו.
