ספריית פועלים ראויה לשבח על התעוזה וההשקעה בהנגשת ספרו של הסופר האוקראיני הבלתי מוכר, סֶרְהִיי זָ'אדָאן. שמו יוצא הדופן רומז על מוצא לא אירופי; הוא נולד במחוז לוּהַנְסְק שבקצה המזרחי של אוקראינה, סמוך לשולֵיה המזרחיים־אסייתיים של רוסיה.
פאשה (קיצור של פאבל), רווק ומורה לאוקראינית, יוצא במצוות אביו משכונת המגורים הכפרית שלהם אל העיר, כדי לאסוף את אחיינו בן ה־13 מהפנימייה שבה הפקידה, או נטשה, אותו אימו. הימים ימי קרבות, והמסע אל הפנימייה, בקצה השני של העיר, נמשך יום שלם שנדמה כנצח, באוטובוס וברגל. פאשה מסרב בתחילה לנסוע להביא את אחיינו. הוא יוצא מהבית, חוזר, אבל בסופו של דבר מציית. ככה זה במשפחה אוקראינית פטריארכלית. כולם מכבדים את מרוּת האב, אף שככל הפועלים בסביבה הוא מובטל, ופאשה הוא המפרנס. לפאשה דווקא יש מזל: "יהיה אשר יהיה, הוא עובד מדינה… מתוקצב". יש לו גם דרכון פנימי שמאפשר לו לנוע מיישוב ליישוב ולעבור את המחסומים שמוצבים בכל מקום ובודקים בקפידה את כולם.
הוא יוצא לדרך. הכביש אל העיר ריק. "משהו לא בסדר", חושב פאשה. הוא אינו מבין מדוע, משום שהוא מקפיד לא לצפות בחדשות בטלוויזיה. "הכביש ריק לגמרי. עושה רושם ששם, בעיר, באמת מתרחשים דברים נוראים. דברים שיש בהם כדי לעצור אפילו נהגים של מוניות שירות וספסרים". לצד הכביש, בין גדרות תיל, כלואים "המון של גברים לא מגולחים… צועקים זה על זה, מוציאים זה על זה את הזעם". עכשיו הוא כבר לא יכול להתעלם מהאווירה המאיימת ומהפחד. אבל אין לו ברירה: הוא חותר בלב המהומה ומנסה לפלס לעצמו נתיב אל המטרה מבלי להתבלט ומבלי להיפגע. עד שימצא את סאשה, האחיין.
פאשה מגשש את דרכו בין ענני אבק של עיר זרועת הרס ותוהו ובוהו, בין קולות נפץ, מטחי יריות וענני עשן ואפר ממפולות הבתים. אנשים תועים בלי לדעת לאן, ונדמה כי אובדן הערכים והניהיליזם היה לחוק, ואיש הישר בעיניו יעשה מבלי להתחשב בתוצאות או בזולת.
מדי פעם אנשים קוראים לפאשה, מייעצים לו להישאר תחת מחסה ולא להיחשף לסכנות. אך הוא נאמן למשימתו ואינו עוצר. בלב פועם אך בנחישות הוא מפלס את דרכו בין בורות הפצצה; נקלע למרתפי מקלט דחוסים בתושבים מפוחדים, ונדחק בין נשים מבוהלות שמצאו מחסה בתחנת רכבת. לבסוף הוא מגיע לפנימייה ואוסף אליו את "הבחורצ'יק" , האחיין, בריון צעיר ומטיל אימה שהנערות לוחשות בחשש את שמו: סאשה, סאש.
הדרך חזרה, אל הכפר, ארוכה ומסוכנת לא פחות. פאשה והבחורצ'יק חוצים שוב עיי חורבות, מתמודדים עם מחסומי חיילים, ומאיימים על נהג בודד ומפוחד עד שהוא נכנע ומסיע אותם כברת דרך לכיוון הנכון. ממונית למשאית וממכונית לרכבת, הם עושים את דרכם לאורך עשרות הקילומטרים עד כפר מגוריהם. עייפים, מאובקים, בלויי־בגדים ורעבים, הם מגיעים סוף־סוף אל הבית ואל הביטחון.
ערבוב לשונות
תיאור התלאות ונופי המקומות החרבים שבהם עושה פאשה את דרכו, מזכיר מאוד את תמונות ההרס והסבל של אוקראינה במלחמה שפתח נגדה פוטין. האסוציאציה הזו טבעית, משום שחבל לוהנסק, אזור מוצאו של הסופר, עלה לחדשות במהלך המלחמה הנוכחית. לוהַנסק והמחוז השכן, דונייֶצְק, היו מהראשונים שנכתשו על ידי הטנקים הרוסיים במהלך הפלישה לאוקראינה ב־2022. התיאורים המפורטים של הנופים וההרס האנושי תואמים את מה שראינו בטלוויזיה, כשזו עוד הייתה פנויה לעניין אוקראינה.
ואולם יותר מדי מרכיבים בעלילה אינם מתיישבים עם פרשנות כזאת, והבולט שביניהם הוא ההיבט הלשוני: בסיפורו של ז'אדאן בולט הערבוב של דוברי רוסית ודוברי אוקראינית בין התושבים והחיילים הממלאים את העיר שאליה מגיע פאשה. קל להבין שתיאור זה אינו סביר: לא ייתכן שבמלחמה בעלת אופי "לאומי" כל־כך כמלחמת אוקראינה־רוסיה, רבים כל־כך מתושבי העיר האוקראינית ידברו בשפת האויב. קורא חד עין, שעינו פקוחה אל מה שנרמז בשער האחורי, מבין שהמלחמה המתוארת בספר אינה מלחמת רוסיה־של־פוטין כנגד אוקראינה־של־זלנסקי. הרמז העיקרי הוא התאריך: "סיפור הפנימייה מתרחש במזרח אוקראינה… הוא ראה אור בשנת 2017 ונכתב בזמן המתיחות הצבאית שהביאה בסופו של דבר לפרוץ מלחמת אוקראינה־רוסיה בשנת 2022". ברור אפוא שלא מסופר על מלחמת פוטין בזלנסקי. במה, אם כן, מדובר?
היה ראוי שמפיקי המהדורה העברית יוסיפו "אחרית דבר" קצרה ויבהירו את הרקע הריאלי לסיפור. לא כל קורא בישראל, שטופת האירועים והמשברים, יודע או זוכר מה קרה באוקראינה בעשור האחרון.
ובכן, ב־2013 נוצר סדק בין מפלגת השלטון באוקראינה לאופוזיציה במדינה, סביב שאלת ההצטרפות לאיחוד האירופי. בעיני מוסקבה הייתה זו שעת כושר להטיל את מלוא משקלה נגד ההסכם המתגבש: מאז ומעולם ראתה רוסיה באוקראינה "מדינת חיץ" בין המזרח למערב, וחלק בלתי נפרד מ"מרחב ההשפעה" ההיסטורי שלה נגד אירופה וארצות הברית. פוטין פתח במסע לחצים על אוקראינה, תחילה על ידי סנקציות קלות, ולבסוף, בקיץ 2013, רשות המכס הרוסית עצרה לחלוטין כניסת סחורות מאוקראינה. תחת איום רוסי לנתק את אספקת הגז לאוקראינה, החליטה ממשלת אוקראינה בנובמבר 2013 שלא לחתום על הסכם עם האיחוד האירופי. בתגובה פרצו בקייב, בירת המדינה, הפגנות למען הצטרפות לאירופה. ההפגנות התפשטו לכל ערי אוקראינה והגיעו לשיא בפברואר 2014, כאשר 125 בני אדם נהרגו באש חיה בין מפגינים למשטרה. בלחץ המהומות והאלימות, חתמו הנשיא הפרו־רוסי ויקטור ינוקוביץ' ומנהיגי האופוזיציה על פשרה שקראה להקדים את הבחירות לנשיאות. למחרת ברח ינוקוביץ' מהבירה, והפרלמנט הדיח אותו מתפקידו. בבחירות שהתקיימו ב־25 במאי נבחר פטרו פורושנקו, הפרו־אירופי.
בעקבות שרשרת אירועים זו הוקצנו מאוד הרגשות הבדלניים בקרב חלק מאוכלוסיית דרום־מזרח אוקראינה, מעוזו של הנשיא המודח. רגשות הבדלנות התגבשו לכדי שאיפה להתנתק מאוקראינה ולהקים מדינה עצמאית בשם נובו־רוסיה, או להסתפח לרוסיה. הבדלנים קיבלו מרוסיה סיוע בנשק ואף מתנדבים ללחימה. בהמשך השתלטו הבדלנים המקומיים, שחלקם מומנו על ידי שירותי הביטחון הרוסיים, על בנייני ממשלה במחוזות דונייצק, לוהנסק וחרקיב. במקביל כבשו כוחות צבא רוסיים את חצי האי קרים. הפעולה המלחמתית הזו הלהיטה עוד יותר את המחאה הפנימית באוקראינה, ומלחמת האזרחים התפשטה לאזורים נרחבים במדינה. לאחר הכנות ועמידה מן הצד כביכול, החליטו הרוסים לנקוט יוזמה התקפית משלהם, ולממש את ההצלחות של הבדלנים הפרו־רוסים במה שנחשב בעיניהם ל"ארץ חסותם". זהו הרקע למלחמת רוסיה־אוקראינה ב־2022.
ללא קישוטים מיותרים
התיאורים המזעזעים של מסעו של פאשה בארצו הקרועה ממלחמה, משקפים היטב את הכאוס ומלחמת הכול־בכול שאפיינה את מלחמת האזרחים האוקראינית. יש לשער שהדברים נכתבו לאור ניסיונותיו האישיים של הסופר במחוז מגוריו, לוהנסק. גם המציאות הדו־לשונית שהוא מתאר משקפת את המציאות באזור זה: מפה של מחוזות אוקראינה מראה שבמחוזות המזרח – לוהנסק, דונייצק וחרקיב – אחוז דוברי הרוסית גבוה מאוד, בעוד שבשאר חלקי אוקראינה, לכיוון מערב, השיעור הזה נמוך בהרבה, והרוב הגדול באוכלוסייה דובר אוקראינית. עירוב השפות והמוצא האתני בין אוקראינים לדוברי רוסית בעיר, כפי שמתאר הסופר, משקף אפוא בדייקנות את המצב בלוהנסק ושכנותיה בתקופת מלחמת האזרחים ב־2017.
אם אכן סיפורו של פאשה, גיבורו של ז'אדאן, מתרחש בלוהנסק או בדונייצק, טבעי שהשפה שהוא שומע בעיר בחיפוש אחר אחיינו היא רוסית, אף שבאותו זמן מחוזות אלה הם עדיין חלק מאוקראינה. פאשה עצמו הוא מורה מוסמך לשפה האוקראינית, שפת המדינה, לטובת התלמידים דוברי הרוסית.
זהו ספר לא קל, שבהחלט אינו מציע אסקפיזם. הוא שואב אליו את הקורא בכתיבה עניינית ואיכותית (בתרגומה המעולה של דינה מרקון). עם תיאורים מפורטים, חסכניים, בלי קישוטים אבל נוגעים ללב. כתיבה שמשכנעת באמת ובאותנטיות שלה. זו ספרות כפי שספרות צריכה להיות, בעלת קצב מהפנט שאינו מניח לעצור לפני שמגיע הסוף.
"ידעתי שהוא יבוא לקחת אותי", מהרהר האחיין שנאסף סוף־סוף על ידי פאשה. "הוא תמיד לוקח ללב. תמיד חושש לי וגם אני חושש לו". הם "פונים אל מעבר לפינה. החלונות שלנו מאירים באור טלוויזיוני יציב וקבוע…" סבא כמנהגו מול הטלוויזיה, ו"בבית – ריח של סדינים רעננים".
