לפני אלון מורה: קבוצת הצעירים החילונים שיצאו להתיישב בשומרון

כששואלים את הישראלי המצוי מה הוא יודע על ההיסטוריה של ההתיישבות ביהודה ושומרון, התשובות מתמצות לרוב בנקודות בודדות, ללא סדר כרונולוגי: ההתחלה הייתה בגוש עציון, היה גוש אמונים, והמתנחלים הראשונים היו חובשי כיפות סרוגות שאחרי מלחמת ששת הימים הקימו התנחלויות ביהודה ושומרון בניגוד לעמדת הממשלה.

ספרו החדש של ד"ר אלחנן שילה, "סיפורה של קבוצת שכם", בא למלא חלל היסטורי בתולדות מפעל ההתנחלויות – ניסיונות ההתיישבות בשכם בשנים 1973-1969, בין פרשת מלון פארק בחברון בשנת 1968 להקמת גוש אמונים ב־1974.

קבוצת שכם, שהורכבה מצעירים חברי בית"ר, המשויכת פוליטית למפלגת חירות של מנחם בגין, ניסתה להקים יישוב באזור שכם בין השנים 1970-1969. הם ניסו להיאחז בהר גריזים ובשומרון בשנת 1969, תוך שהקבוצה מפתחת מודל של "עליות" – ניסיונות התיישבות לא חוקית – בציפייה לקבל אישור ממשלתי בדיעבד. שבע פעמים עלו חבריה לשטח פתוח, עקפו מחסומי צבא, הקימו אוהלים, פונו על ידי צה"ל ואף זכו למעקב של השב"כ. שיטות הפעולה הללו אומצו בידי חברי גרעין אלון־מורה בקיץ 1974 – ובניגוד לקבוצת שכם, ניסיונות העלייה שלהם הסתיימו באישור להקמת יישוב בקדום – תחילה אלון־מורה, ואחרי עליית אלון־מורה לנקודת הקבע, הפיכת המקום ליישוב הקבע קדומים (ועל הדרך גם הקמת עפרה).

בסך הכול היו מעורבים במאמץ של קבוצת שכם מאות אנשים, רובם צעירים אך גם מבוגרים יותר. חלקם השתתפו בניסיון או שניים, אך גרעין מגובש שעמד מאחורי המהלך כולו השתתף בו לכל אורכו.

בשנת 1971 החליטה הקבוצה לקבל את הצעת תנועת בית"ר להקים את היישוב ארגמן שבבקעה. זה גם היה סופה של הקבוצה, שברובה עזבה אחר כך גם את ארגמן. גרעין אלון מורה ניצל מגורל דומה, כאשר בעקבות ניסיון העלייה הראשון למחנה חורון (חווארה) ביוני 1974, דחה הצעה ממשלתית להקים יישוב במחנה יוסף, בשיפולים המזרחיים של השומרון בואכה בקעת הירדן, והמשיך להתעקש על יישוב במרחב שכם, עד שזכה כאמור להקים שלושה יישובים – עפרה, קדומים ואלון מורה.

רצף יוזמות התנחלות

אִמרה ידועה גורסת שהכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל. קבוצת שכם לא זכתה משום מה להיכנס אל הטרקלין המוכר של תולדות ההתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים. ד"ר אלחנן שילה, חוקר ומרצה באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת ספיר, התוודע לקבוצת שכם לגמרי במקרה, כשהצטרף בראשית קיץ 2018 לסייע לפרופ' אמיר גולדשטיין ממכללת תל־חי, במחקר על תולדות הליכוד בעשור שבין 1973 ל־1983, שבו הוא הפך למפלגת שלטון ואף ל"זירת מפגש ויצירה של זהות ישראלית חלופית", כלשון כותרת המחקר. תוך קריאת מחקרים על קבוצות הקשורות לפריפריה של תנועת הליכוד ועל קשריו המורכבים של בגין עם גוש אמונים, התוודע שילה לסיפורה של קבוצת שכם.

אחד מחברי הקבוצה היה בני קצובר, שיהיה בהמשך ממייסדי גרעין אלון־מורה. דרכו הגיע ד"ר שילה אל שני חברים נוספים שהשתייכו בעבר לקבוצה עלומה זו – מנחם קורנוויץ ומיקי בר־נדר. גם הם הצטרפו לגרעין אלון־מורה בשנת 1973.

כך החל מסעו של ד"ר שילה אל חקר הקבוצה. הוא התוודע לחברים נוספים מאותה קבוצה, וכך קיבל את התמונה המלאה של אותה "חוליה נשכחת בתולדות ההתנחלות", כפי שמצוין על כריכת ספרו.

שילה מציין בצדק כי "סיפורה של קבוצת שכם חשוב מנקודת מבט היסטורית, משום שהוא מספק מבט חדש על היוזמות הראשונות של הניסיון להשתתף בעיצוב המציאות החדשה לאחר מלחמת ששת הימים. יוזמות אלו, שהתרחשו בשנים 1970-1969, הגיעו לא מחוגי הציונות הדתית ואף לא מגרעיני ההתיישבות של תנועת העבודה שפעלו בגבולות הגזרה של תוואי תוכנית אלון. קבוצת שכם הוקמה ברובה מחוגי הימין החילוני ומיוצאי תנועת בית"ר, וכיוונה אל ליבה של ארץ ישראל ההיסטורית שבגב ההר". כלומר, לא רק חובשי הכיפות הסרוגות היו פורצי הדרך להתיישבות בשומרון. קדמו להם חילונים־ימנים.

בניגוד לרושם הקיים, גם בקרב חוקרי ההתיישבות, לא הייתה קפיצה ממלון פארק של 1968 לגוש אמונים של קיץ 1974, כאילו עברו שש שנים של תרדמת עד שקם גוש אמונים לאחר מלחמת יום כיפור. גוש אמונים היה אומנם שלב חדש, אך הקמתו הייתה תחנה נוספת בתהליך עקבי ורציף של יוזמות התנחלות ביהודה ושומרון בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. ד"ר שילה מזכיר עוד כמה קבוצות שפעלו באותן שנים, ושביקשו לייסד יישובים ונדחו בידי הממשלה, כמו "קבוצת רמאללה" שרצתה להתנחל באזור בית־אל, ו"אגודת בר-כוכבא" שהיה לה קושאן באזור ביתר. גם הן נשכחו בסיפור ההיסטורי של ההתיישבות.

משפחות לעומת רווקים

מדוע קבוצת שכם לא הצליחה להקים יישוב, לעומת גרעין אלון־מורה שהקים שלושה ואף פרץ את הדרך להתיישבות רבתי בכל רחבי השומרון? בניגוד לגרעין אלון־מורה שהתעקש על יישוב באזור שכם, קבוצת שכם הסכימה לוותר על השומרון. בסוף הצטרפה ליישוב ארגמן, ושם כאמור הסתיים סיפורה.

ד"ר שילה עומד בספרו על עוד כמה הבדלים בין שתי הקבוצות. למשל, גרעין אלון־מורה היה מורכב מאוכלוסייה מבוגרת יותר, והיו בו יותר בעלי משפחות עם ילדים קטנים. עובדה זו גרמה ליחס מכבד יותר מצד השלטונות, לעומת היחס שקיבלו צעירי קבוצת שכם, שהיו ברובם המכריע סטודנטים ורווקים.

בערב השקת הספר שנערך לפני כחודש במרכז מורשת בגין לפני כחודש, התייחסה לנושא זה ד"ר עתיה זר, שחקרה את גרעין אלון־מורה. היא חיזקה את הטענה שהסיבה להצלחת גרעין אלון מורה לעומת קבוצת שכם הייתה העובדה שחבריו היו בעלי משפחות, ובכך שידרו רצינות שלא הייתה בקבוצת שכם.

זאת ועוד, התפיסה הדתית־משיחית של אנשי גרעין אלון־מורה הייתה עוצמתית יותר מנחישותה של קבוצת שכם, שהייתה מבוססת על תפיסה לאומית־היסטורית של הצעירים החילונים, שהיוו את הרוב בקבוצה. שילה מוסיף ומציין שקבוצת שכם פעלה כמעט ללא גב פוליטי, בעוד שבעליות של גרעין אלון־מורה תמכו חברי כנסת רבים מסיעות שונות, בהם אף מנחם בגין כראש האופוזיציה.

הבדל נוסף נעוץ במספר המשתתפים ונחישותם: בשלהי שנות השישים ובשנות השבעים הראשונות, הייתה ממשלת ישראל למודת ניסיון מפרשת מלון פארק בחברון, ולכן הייתה נחושה למנוע פעולות של מתנחלים ללא תיאום וללא היתר – מדיניות שזכתה לגיבוי ציבורי רחב. זו הסיבה שקבוצת שכם הצליחה לגייס עשרות משתתפים בלבד (למעט העלייה החמישית, עם 100־150 משתתפים), וגיבוי פוליטי וציבורי מועט שבא מן השוליים.

תהא הסיבה אשר תהא – גם אם קבוצת שכם נכשלה בהקמת יישוב משלה, היא הנחילה לבאים אחריה את התעוזה לצאת כנגד מדיניות הממשלה באמצעות עליות חוזרות ונשנות, המבקשות לקבוע עובדות בשטח. שיטות הפעולה שלה היוו מודל לחיקוי והשראה, ובכך מילאה תפקיד חשוב במהלך ההיסטורי של תולדות ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים. טוב עשה ד"ר שילה שהביא את סיפורה העלום לידיעת הציבור הרחב, גם אם באיחור של יובל שנים.