תשמעו סיפור, השבוע קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מירדן, הטרמפיסטית המרגשת שפגשתי בעונה החמישית של "הטרמפיסטים". אספנו אותה בשעת בוקר מוקדמת, בתחנת האוטובוס בצומת בית הגדי. זה היה המפגש הכי ארוך בתולדות הסדרה שלנו. והוא הוליד את הפרק הכי מרגש, והכי עצוב, והכי יפה שלנו, בכל העונות כולן. ירדן גדלה בבית לא פשוט, ומגיל צעיר, ממש מתחילת הילדות, היא סבלה מחרמות, נידויים והתעללויות. היא סיפרה לנו שאחיות שלה לא מתות עליה, בלשון המעטה, שתמיד ילדים צחקו עליה וקיללו אותה, היא סיפרה שבגיל שמונה עברה פגיעה מינית קשה, על ידי נער בן חמש עשרה, שניצל את ימי השבעה של סבא שלה כדי לפגוע בה. היא סיפרה לנו שיש לה ילד ששמו אביתר, שהיא מגדלת אותו לבד. הוא כל מה שיש לה בעולם. היא סיפרה לנו שהיא אוהבת את הים, כל כך אוהבת את הים. אבל כבר חמש שנים שהיא לא הייתה בו, כי אין לה רכב, והחיים שלה קשים וצפופים נורא. ואנחנו הצענו לה לקחת אותה לים, וירדן הסכימה, אז נסענו יחד לחוף, וצעדנו על החול, אל המים הצלולים והכחולים. אחרי שיחה מרגשת, שכל כולה כאב ואהבה.
אני זוכר איך כשנפרדנו מירדן, בחיבוקים ובדמעות, עצרנו את יום הצילום. לא היינו מסוגלים להמשיך בצילומים. היינו צריכים להתאושש מהסיפור שלה, מהעיניים הלחות שלה, ומהלב החשוף שלה. גם כשערכנו את הפרק ירדן המשיכה לרסק אותנו. ערכנו ובכינו, ובכינו וערכנו. בדרך כלל בעריכה הקסם לאט לאט נשחק. פה משום מה הקסם התגבר. זה בחיים לא קרה לי. בשום פרויקט. וכשהפרק יצא לעולם, לפני שלוש שנים בערך, כל מדינת ישראל התרגשה איתה. וחיבקה אותה, ושלחה לה אהבה. אלפי אנשים התגייסו לעזרתה. כל אחד חיבק אותה בדרכו. אנשים תרמו לה כסף. שוטר מרמלה שיפץ לה את הבית, ביחד עם חבריו לתחנת המשטרה. אמא מבאר שבע התנדבה להסיע אותה ואת בנה לים בכל פעם שירצו. אינספור אנשים תרמו לה רהיטים. מכשירי חשמל. ניסו למצוא לה עבודה. הילדה הדחויה מצפון הנגב קיבלה סוף סוף את האהבה שהיא ראויה לה. כל זה קרה מזמן מזמן.
השבוע קיבלתי טלפון שובר לב מירדן. זו היתה שיחה לא פשוטה. לא מזמן היא עברה לגור עם בנה באשקלון, וגם שם החיים לא ממש האירו לה פנים. היא סיפרה שנקלעה לצרה מאוד גדולה, אני לא נכנס כאן לפרטים, ושהיא זקוקה לתמיכה, נפשית, וכספית. ואני אמרתי לה שכל מה שאני יכול זה לפרסם פוסט, ולבקש מאנשים להתגייס למענה. וירדן אמרה שהיא רוצה, אז ניסחתי פוסט, ושלחתי לה לאישור, והעליתי את הפוסט. ולתדהמתי, בתוך כל הרעש וההמולה, בתוך המאבקים הפוליטיים והמלחמה, הפוסט הזה הגיע להרבה אנשים. והמון אנשים תרמו לירדן, והתקשרו אליה, וניסו לעזור לה. בכל מיני דרכים. ואני הוצפתי בהודעות. מאות אנשים כתבו לי. נשים וגברים. דתיים וחילונים. אינספור אנשים כתבו לי, ושאלו אותי, איך אפשר לעזור. קיבלתי למשל הודעה מבחור ששמו אברומי שביקש לתרום לה מהמעט שיש לו. ראיתי בפרופיל שלו שהוא חרדי. וקיבלתי הודעה מבחור ששמו אוסאמה, שתרם לה סכום כסף גדול. וקיבלתי הודעות מאנשים שאני תמיד רב איתם בפייסבוק. בכל פעם שאני כותב משהו פוליטי הם מתנפלים עליי בתגובות. ואני עונה להם בעוקצנות. פתאום הם כותבים לי 'מה המספר של ירדן אשמח לתרום לה'. איזה חיים. ומלא נשים התגייסו לעזור לה. הרבה יותר נשים תרמו. וגם זה היה מרגש נורא. הכול היה מרגש ביומיים האלה. קשה להסביר.
ובמקביל – המדינה מתפוררת. והרשתות בוערות. כולם שונאים את כולם. מאז שישה באוקטובר לא שנאנו ככה. אם אתם רוצים לשמוע את דעתי על ההתנהלות חסרת האחריות של הממשלה שלנו בשבועיים האחרונים אתם מוזמנים לקרוא את מאמר הדעה הזועם שפרסמתי בעיתון! כולם כועסים ומתוסכלים ועייפים. שכחנו מהחטופים. הזנחנו את המלחמה. אכלנו את כל הספינים של הממשלה הרעה הזו. חזרנו להתווכח על היועמשית ועל רונן בר. והרשתות החברתיות בוערות באש תופת. בזעם קמאי. כולם כל כך כועסים. כולם כל כך שונאים. לא למדנו כלום ושום דבר. הפוליטיקאים שלנו מרגיעים אותנו – לא תהיה מלחמת אחים. אם זה מה שיש להם לומר לנו, מצבנו רע ומר.
ובמקביל – באינבוקס שלי – כל האנשים שמתווכחים וצועקים – אותם אנשים ממש! – תורמים כסף לאישה שהם לא מכירים. ושואלים איך אפשר לעזור. ושולחים לבבות, ומילים חמות ורגישות. אין בהם טיפה של כעס ושנאה. הם מלאים בחמלה, בחסד, באהבה. וגם אני, כשאני מתעסק בירדן האהובה, אני לא כועס בכלל. אני מתקשר אליה כדי לשאול אותה איך היא. והיא בוכה לי בטלפון. והיא כולה הודיה. והיא מוצפת באהבה.
והכול מתערבב לי בלב, בבת אחת. השנאה והחמלה. הכעס והחסד. למה אנחנו כאלה מטומטמים, אבינו שבשמיים. אני מדבר גם על עצמי. למה אני כל כך מטומטם. הפוליטיקה גוררת אותי למטה. דיווחי החדשות מתישים אותי. אני זועם על הממשלה. על ההתעקשות לפורר אותנו דווקא עכשיו. כשנקלענו למבוי הסתום הזה. כששוב הילדים שלי מתעוררים בלילה מאזעקה. איך ייתכן שאותם אנשים, בני אותה אומה, יודעים להיות כל כך אוהבים וכל כך שונאים בעת ובעונה אחת. מי יציל אותנו מעצמנו. מי יוציא את העם הפצוע שלנו מהבור העמוק הזה של השנאה.
