"התבגרות", החדשה והמדוברת של נטפליקס נכנסה לי מתחת לעור. זו סדרה בת ארבעה פרקים שפורצת בסערה את דלתות ההגנה של הצופים. בוקר בהיר אחד הבלש בסקום וצוות משטרה פורצים את דלת ביתם של משפחת מילר הגרים בעיירה טיפוסית בצפון אנגליה ועוצרים בברוטליות את ג'יימי בן ה־13 המואשם ברצח של קייטי, נערה בת כיתתו. ג'יימי נבהל מהמעצר הברוטלי ומרטיב במכנסיו, הוריו צורחים על הרס הבית שגורמים השוטרים, השוטרים צועקים "גט דאון און דה פלור" והכאוס משליך אותנו היישר אל לב הסדרה.
הרטבת מכנסיים של ילד בן 13 בתחילת הפרק הראשון מציבה דימוי לשנות ה"Adolescence" (גיל ההתבגרות) כשם הסדרה במקור. שנים שמקור הסבל בהן הוא הערבוב שבו נמצאים הנערים והנערות – לעיתים עדיין ילדים קטנים ולפרקים גדולים ועצמאים – שנעים בין ראיית מציאות ילדותית וצרה לכוחות ודחפים של בוגרים. פער שידחוף גם את ג'יימי לנקום נקמת מוות בקייטי. אולי. בלי ספוילרים.
אף שבדרך כלל שמות סדרות וסרטים בשפת המקור הם מדויקים יותר מבתרגום, הפעם עולה התרגום על שפת המקור והמילה "התבגרות" מרחיבה את הפוקוס מ"גיל ההתבגרות" אל ההתבגרות שעוברים גם הורי הנער הנאשם, הבלש בסקום עצמו, הפסיכולוגית שפוגשת את ג'יימי להערכת מצבו ואף אנחנו הצופים שתוך כדי צפייה מתבגרים, מתפכחים ומזקינים מצרות.
ההזדהות עם הדמויות והקונפליקטים מוגברת בעזרת טכניקת הצילום הנדירה שבה צולמה הסדרה: לונג שוט, שבו אין צילומים נפרדים הנערכים לסיפור אחד אלא המצלמה מונחת על כתפו של הצלם ומלווה את הדמות העוברת מסצנה לסצנה. לדוגמה, המצלמה מלווה את אדי, אביו של ג'יימי, כשהוא נמצא בחדר השינה וכדי לצלם את מה שקורה במטבח, אדי יורד אל המטבח והמצלמה איתו. הצילום הזה נותן תחושה של זמן אמת, השחקנים מעורבים עמוקות בדמות שהם מגלמים, הם לא "יוצאים מהדמות" לשתות קפה, לנוח, לפטפט, לאורך כל הצילום, אין "מספר יודע כול" והצופה מבין תוך כדי תנועה רק את מה שהדמויות מבינות ולא יודע לפניהן שום דבר שהן לא יודעות. כל זה גורם לצופה לחוש לכוד בתוך הסיטואציה יחד עם הדמויות ולעבור איתן את ההתרחשות, מה שמביא אותו להזדהות, התנגדות ושאר רגשות, בעוצמה. הדרך אל השורה התחתונה של הסיפור, האם ג'יימי העדין, החמוד והמכחיש לאורך פרקי הסדרה את ההאשמה החמורה המיוחסת לו, אם אכן רצח את קייטי בדקירות סכין או לא, חשובה כמעט כמו השורה התחתונה עצמה, אם לא יותר. עלייה במקרי רצח בסכינים של נוער בבריטניה הביאה את היוצרים – ג'ק ת'ורן וסטיבן גראהם שגם משחק בצורה מדהימה את אדי מילר, אביו של ג'יימי – לגעת דרך הקולנוע בנושא הזה.
הבלש בסקום מבקר בבית הספר האזורי שבו גם בנו לומד, כדי למצוא את הסכין ששימשה לרצח, ומגלה את חייהם החברתיים המורכבים של בני הנוער המודרני. הוא נחשף לכוחותיה ההרסניים של המדיה החברתית שרודפת אותם בטלפונים הסלולריים. במדיה החברתית אפשר להשתלח בילדים, לגרוף לייקים, להתנהג בבריונות רשת קשה ולצחוק כל הדרך אל שולחן האוכל "של המקובלים" בקפיטריה שכל כך מאפיינת סדרות לא ישראליות.
הסדרה מעלה באומץ ובעדינות את השאלה הלא תקינה פוליטית – האם גם לקורבן יש איזשהו חלקיק של אחריות במציאות הנוראה שהוא הפך קורבן לה. ובמילים פשוטות: האם קייטי היא רק שה תמים שנקלע בדרכו של ג'יימי הנורא. במקרה הזה הסדרה אמיצה פעמיים כי הקורבן הוא אישה והחשוד המיידי הוא גבר.
הפרק הרביעי והאחרון הוא אולי המטלטל מכולם, לא רק כי הסוף מתגלה בו בצורה נוגעת ללב, אלא כי כולו עוקב אחר ההורים, אחר חייהם הפשוטים והעמלים שמתנפצים אל המעצר הארוך שבו ג'יימי נתון עד למשפט. עוד לפני ההכרעה האם הילד אשם במיוחס לו אם לאו, הבן הטיל את הוריו למערבולת והם צריכים להתמודד עם מה שמעכשיו יהיו החיים שהוא יצר עבורם יום בהיר אחד.
למרות ההאשמה הדרמטית בסדרה – רצח, כל הורה למתבגר יכול להיזכר בנקודת המהפך בחייו ההוריים שבה הוא "חטף את הכאפה" הלא מדוברת. מתי ואיך התברר לו שילד שלו עשה או עבר משהו שהוא לא ידע ממנו. כיצד הוא הגיב לכך ומתי כהורה הוא עבר בעצמו את רוביקון ההתבגרות.
התבגרות 4 פרקים // אורך כל פרק: 60 דקות // נטפליקס // מה אנחנו יודעים על חיי הילדים בני ה–13 שלנו.
