לכו תראו את "נתתי לה חיי", לא תתחרטו. רבים וטובים הדוקואים על מוזיקה בישראל, אבל את המלאכה הזאת הפליא לעשות יואב קוטנר, אגדת הרדיו הישראלית שחוץ מפועלו העיתונאי־רדיופוני העצום הביא לעולם את "סוף עונת התפוזים – סיפורו של הרוק הישראלי", "האלבומים", "שינויים בהרגלי הצריחה" ו"שיר אהבה סטנדרטי" – רשימה חלקית של סדרות דוקו מעולות עם העמקות שרק הוא יודע למצוא ולספר. הפעם, עם כוורת, העומק מורגש אף יותר, כשהסיפור האישי המדהים של קוטנר שזור בחייה של הלהקה. בקצרה – קוטנר הצעיר בוגר הפנימייה הצבאית עמד להתגייס ליחידה מובחרת כשתאונת סקי בחופשה גרמה לו לאובדן הזיכרון, והוא מצא את עצמו לומד קרוא וכתוב ומכיר את הקרובים אליו מחדש. חלק גדול מהשיקום שלו כלל האזנה למוזיקה (והופעה של כוורת שהייתה הראשונה בחייו החדשים והולידה אצלו את הדבקות במוזיקה) מה שהתחזק אחרי שבהמשך התנדב לשרת בגלי צה"ל, וההמשך – היסטוריה.
בצפייה בשני הפרקים הראשונים דברים רבים מתחברים, ושופכים אור שונה על אחד האתוסים הגדולים של המוזיקה הישראלית. בשונה מהסרט "שק של סנטימנטים" של אבידע לבני, שסיקר את האיחוד האחרון מ־2013, הפעם מורגשת נינוחות אחרת שקושרת את הדברים בשרשרת המראה לנו איך הדברים הגיעו ליצירת הסופר־גרופ. כל אחד מחברי הלהקה (חוץ מיצחק קלפטר המנוח שנוכח בקולו מראיונות קודמים) מתיישב מול קוטנר לשוחח ולספר, לדמוע מעט ואפילו לגחך קצת על ההחלטות והבחירות שעשו בדרך. מה שנוגע ללב בעיקר הוא הגדולה של החברים לדבר בפרספקטיבה של שנים על יחסי הכוחות בלהקה, בבגרות ובהתבוננות של אנשים שעיצבו את הפסקול הישראלי גם אחרי הפירוק של כוורת ב־1976. האגו עבר כמה דברים מאז, ויפה לראות את השיח שכנראה מתאפשר פתאום בניגוד לסקירה התקשורתית הרגילה במהלך השנים.
אני מודה; שק הסנטימנטים שלי לכוורת הוא מעט אחר. בניגוד לישראלים רבים וטובים לא גדלתי בבית על התקליטים של הלהקה, והיא לא הייתה חלק אינהרנטי בחינוך המוזיקלי הראשוני שלי. בהמשך, בחקר האישי שלי את המוזיקה הישראלית, פגשתי בה, ושמרתי לה מקום של כבוד, כך גם לקריירות הסולו של כל אחד מחבריה, בראשם ניצב יוני רכטר ביצירתו האישית ובלחניו לאחרים.
עם כל זה, דבר שריחף לי בראש והתחדד לי עוד יותר מהצפייה ב"נתתי לה חיי" הוא שאנחנו צריכים לראות יותר גיבורי תרבות "אחרים" הזוכים לסדרות תעודה והנצחה. אהובה עוזרי ז"ל, למשל, שרואיינה ותועדה במיזם תיעוד יוצרים של מפעל הפיס (שוב, התודות לקוטנר) ובסרט על חייה בשם "צלצולי פעמונים" מ־2020. גם המעט הזה הוא משהו, ללא ספק, אך אני מקווה שייפתחו מכאן אפיקים נוספים ומקומות מרכזיים כדוגמת התאגיד (שפועל בכיוונים אלה) ושייתנו עוד קולות ובמות ליוצרים שפעלו (וחלקם עדיין פעילים) כאן, והדוגמה הברורה והמתבקשת היא המוזיקה המזרחית /ים תיכונית לתולדותיה שלא זכתה לסיקור תקשורתי בזמן אמת כמו אחרים. כאן המקום להזכיר גם את שורשי המוזיקה האמונית – מהתנועות המוזיקליות החשובות והמשפיעות עד ימינו אנו. חלה התעוררות ונקווה שנראה ממנה עוד עם הזמן.
חשיבות התיעוד היא גדולה, וההנגשה של סיפורי היוצרים תעשה פלאים ותכיר לדור חדש וצעיר את מי שיצרו את התמהיל העצום והייחודי שהוא המוזיקה הישראלית, וכמו שאני חיפשתי וחרשתי ארכיונים של יואב קוטנר ביוטיוב – נקווה שגם בהמשך יגיעו עוד שמות וסגנונות לידי ביטוי גם בשפה עדכנית יותר, נרחבת ואמיתית. נסתפק בהתחלה גם בשקית נחמדה, העיקר הסנטימנט, לא?
לבחור נכון
אם כבר דוקו ומוזיקה, הנה המלצה לאחד לא שגרתי ונהדר; "מסע הבחירות של מאיר אריאל", של הבמאי אידו סלע משנת 1989. הוא מסקר את היוצר המיוחד במינו בסיבוב הופעות שהתקיים בחג הסוכות שנתיים קודם לכן, ובמהלכו הופיע אריאל עם להקת "קאריזמא" (יהודה עדר, מיקי שביב, רע מוכיח וכן, יואב קוטנר על כלי הקשה!) ברחבי הארץ. צפו ביוטיוב הקרוב לביתכם.
