כשהנשיא הרצוג הציג את הפשרה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, נראה היה לרגע שאפשר למצוא דרך מוסכמת בעניין. אלא שהתנגדות הקואליציה לא איחרה לבוא, והיוזמה של הנשיא – שביקש לתמרן בין המורכבות ביחסי מערכת המשפט והממשלה ובין הצורך בהקמת ועדת חקירה – מצאה את דרכה לטמיון, כמעט בלי סיבוב הופעות. לבנה נוספת נוספה לקיר אי האמון שהולך ונחצץ בין חלקים רבים מהציבור לממשלה ולעומד בראשה.
במבוי הסתום שאנחנו נמצאים בו, מדובר במרכיב המפתח: חוסר אמון. אותו חוסר אמון שחשה הממשלה כלפי מערכת המשפט, ושחשה מנגד מערכת המשפט כלפי הממשלה בפסיקותיה; אותו חוסר אמון שמביע נתניהו בראש השב"כ, וזה שמוציא בשבועות האחרונים רבים לרחובות.
אמון הוא מרכיב בסיסי בחיי המדינה, שמאפשר למנהיגיה ואזרחיה לפעול ולשגשג, להתפתח בימי שגרה ולצלוח רגעי משבר. האמת היא שחוסר האמון המדובר כלל לא קשור למלחמה או לטבח שקדם לה. הוא תולדת שנים ארוכות של מערכת פוליטית מקוטבת, ואיבוד האיזונים והבלמים בין רשויות השלטון – הכנסת, הממשלה ומערכת המשפט. המציאות הזו החריפה בשנה וחצי האחרונות, והוויכוח על הקמת ועדת חקירה משמש כחומר תבערה מרכזי.
הצעתו של הנשיא הרצוג נדחתה, אך היא הצליחה להציף שתי הבנות ברורות: הראשונה, דרוש שינוי משמעותי במנגנון בחירת הוועדה, וכל הצדדים צריכים להכיר בכך. השנייה, יש אפשרות לחשיבה יצירתית בנושא, דוגמת הפשרה שמגבילה את סמכותו של נשיא בית המשפט – פשרה שהשופט יצחק עמית הסכים לה, והוא ראוי על כך למילה טובה. בתנועת "הרבעון הרביעי" אנחנו מכנים זאת "ועדת חקירה בהסכמה". זהו צו השעה. מדובר בחוליה משמעותית במיוחד בסוגיית האמון.
כולנו צריכים להבין שוועדת חקירה פשוט לא תקום בלי מרכיב משמעותי: הסכמה. בהיעדר המרכיב הזה, המאמצים עד כה העלו חרס. חשיבה יצירתית תהיה חשובה במיוחד בהקשר זה, וכולנו נצטרך להיפרד מהתסריטים שאימצנו בנושא.
בדיון שנערך בהשתתפות אנשי ימין ושמאל מהנהגת "הרבעון הרביעי", הגענו לשתי חלופות. יש להודות שמתווה הנשיא, שבו השופט נועם סולברג משמש כיועץ בלבד בהרכבת ועדת החקירה, אינו מאזן דיו בין הצדדים. אם ניקח את ההצעה צעד קדימה ונשווה בין כוחו של השופט עמית לכוחו של סגנו סולברג, נימצא במקום אחר. במקרה כזה, הדמויות מטעם בית המשפט העליון יהיו מקובלות הן על הקואליציה הן על האופוזיציה.
בכיוון אחר, לנשיא בית המשפט העליון יצורפו שני חברי כנסת, מטעם הקואליציה ומטעם האופוזיציה. הרכב זה יופקד על מינוי ועדת חקירה ממלכתית, מתוך הסכמה פה אחד בין חבריו. זוהי הצעה חדשנית יותר, אבל אם הרכב כזה יצליח להביא לפריצת דרך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, תהיה לכך משמעות רבה.
סוגיית ועדת החקירה היא מבחן גדול לכולנו – לפוליטיקאים, למערכת המשפט ולעומדים בראשה, וגם לנו, האזרחים. אנחנו רגילים לתת אמון או שלא לתת אותו לפי תבניות מוכרות, אבל המציאות מתדפקת על דלתנו זמן רב ומאותתת שאנחנו לא בכיוון הנכון. במציאות שבה אירוע רודף אירוע, מחאות ממלאות את הרחובות, ההשתלחויות מציפות את הרשתות, והחיילים שלנו נדרשים להילחם עבור כולנו – צריך לעצור ולהבין שהדרך לפתרון דורשת מאיתנו משהו אחר; שיש חלק חשוב שלא נמצא במקומו, וחייבים להחזיר אותו לשם. מוכרחים להחזיר לבית המשותף לכולנו את האמון, לפרוץ למענו דרכים חדשות ולעשות דברים שעוד לא עשינו.
