שאלת מוסר המלחמה היא שאלה רגישה בכל חברה, בוודאי כשמדובר בצד שהותקף באופן ברוטלי. ההתקפה מעוררת רצון טבעי להשיב לתוקפן כגמולו, ובעיקר להכריע אותו בזמן הקצר ביותר, וממילא באמצעות הפגיעה הקשה והכואבת ביותר. ואכן, בימים שאחרי 7 באוקטובר גאו בישראל רגשות הזעם והנקמה, ואתם אמירות כמו "צריך להרוג את כולם", ו"אף אחד שם אינו חף מפשע".
ואולם, אסור שדיבורים מסוג זה יהפכו לתכנית פעולה. נראה שאצל רוב הישראלים אכן נשמר המרחק בין הדיבור האמוציונלי לתכניות מעשיות. כך לדוגמה, כאשר השר עמיחי אליהו לא הסתייג מאפשרות היפותטית של הטלת פצצת אטום על עזה, רבים מהישראלים – בהם גם אנשי ימין – הזדעזעו בכנות. אני מעריך שגם דברים שנכתבו בימים האחרונים באתר "חדשות הגבעות", בעקבות חידוש ההתקפות הישראליות בעזה, על כך ש"400 הרוגים זה טוב בתור מכת פתיחה. אבל יש עוד שני מיליון נאצים שצריך לחסל", מזעזעים את רוב הישראלים.
גם כשהאויב מצטיין באכזריותו, וגם כשהדם רותח, יש צעדי תגובה שרובנו לא נסכים לקבל. השאלה הגדולה היא כמובן איפה עובר הגבול, ומה יכול להיחשב כפעולה מידתית בתנאים של מלחמה באויב נטול גבולות כמו חמאס. השאלות עלו כבר בראשית המלחמה, כאשר אזרחים רבים – כולל נשים, זקנים וילדים, ולפעמים משפחות שלמות – נהרגו לצד פעילי הטרור. עצם הפגיעה באזרחים שפעילי הטרור מבקשים במכוון לנצל את חסותם כמגן אנושי, איננה אסורה גם לפי הדין הבינלאומי. ההגבלה המבוקשת היא הגבלת המידתיות; שתהיה פרופורציה סבירה בין מספר הלוחמים ומספר החפים מפשע שכלפיהם מתוכננת ההתקפה. בעיתונות הבינלאומית אפילו נפוצו ידיעות על "תעריף" מוגדר: עד 20 בלתי מעורבים לחיסול פעיל חמאס, ועד 100 בלתי מעורבים לחיסול גורם בכיר. תעריף רשמי כזה יכול כמובן להיות מקור לביקורת, אבל הוא לכל הפחות מעיד שלצה"ל אכן חשוב לעמוד בקריטריון המידתיות. מה שלא ברור הוא באיזו מידה הקריטריון הזה אכן נשמר.
גם "נוהל שכן", שעורר ביקורות חריפות – כולל מצד שופטי בג"ץ –יכול להיות מוצדק דווקא לפי קוד מוסרי, הן ביו"ש והן בעזה. אם הפעלת השכן הפלסטיני כמגן אנושי אכן מונעת פגיעה בחיילי צה"ל, וגם השכן עצמו לא נפגע (אם הפגיעה מתקיימת, הרי האמצעי מיותר גם מסיבות פרקטיות), יש כאן מצב שבו הטלת פחד זמני על אדם אחד יכולה להציל חיי אדם, ואפילו חיים רבים, אחרים.
אולם חידוש המלחמה בשבוע שעבר מעלה שאלות חדשות, שאסור להתחמק מהן: ההתקפות והחיסולים בשלב הזה כוונו בעיקר כלפי בכירי הזרוע האזרחית של חמאס – כמו מנכ"לי משרדי הפנים והמשפטים של הארגון – מתוך הכרה בכך שישראל צריכה לפגוע בשליטה האזרחית של חמאס ברצועה, ולא רק ביכולת הצבאית. מצד שני, די הגיוני שפגיעה באנשי הזרוע האזרחית תדרוש סולם מידתיות שונה. בפועל, נראה שעם ההרשאה הגורפת שקיבלנו מנשיא ארה"ב, וצמצום החשש מבית הדין הבינלאומי בהאג, הפגיעות נעשו דווקא פחות זהירות מבעבר.
שאלות דומות ניתן להעלות גם לגבי הפרסומים מפעם לפעם אודות עימותים בין פעילי שמאל ופלסטינים לבין צעירים מקרב חוות או מאחזים ביו"ש. החוות הללו נוסדו במטרה לשמור על שטחי C כאפשריים להתיישבות ונוכחות יהודית. אסור בשם המטרה הזו, שהיא עצמה שנויה במחלוקת פנימית ובינלאומית, לפגוע בפלסטינים חפים מפשע במטרה להרתיעם מלהתיישב באזורים האלה. יש אמנם דיווחים רבים על פגיעת פלסטינים במתיישבים יהודים, אבל במקביל גם דיווחים אחרים ומהימנים, גם מצד מתנחלים בעלי רגישות מוסרית, על פגיעות בפלסטינים.
התביעות המועלות כאן הן כמובן כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע, אבל בראש ובראשונה כדי למנוע פגיעה בעצמנו. אחת הסכנות הנובעות ממלחמה אכזרית וממושכת היא התרופפות הנורמות האנושיות. היא עלולה להעלות גם את מפלס האלימות בתוכנו פנימה, אבל מעבר לכך: כשם שיחידים המחסלים טרוריסטים, מתוך הצדקה גמורה, לא נמלטים מפגיעה נפשית, גם חברה שלמה המתרגלת לפגוע בחפים מפשע הופכת להיות חברה שנפשה פגועה.
