1. כאשר הוגשו לבג"ץ העתירות נגד התיקון לחוק יסוד השפיטה, המצמצם דרמטית את הביקורת השיפוטית המנהלית בעילת הסבירות, נכנס בית המשפט העליון לפעילות קדחתנית. על פי הדיווחים, שלא הוכחשו, משלחת של השופטים הבכירים ביותר שכיהנו אז בבית המשפט העליון, ובראשם הנשיאה חיות, קיצרה ביקור שתוכנן זמן רב מראש לגרמניה ושבה בבהילות ארצה. הטיפול במבול העתירות שהוגשו נגד התיקון לחוק היסוד הופקע "דה פקטו" מהשופט התורן שקיבל אותן לידיו, השופט דוד מינץ, והנשיאה חיות פיקחה מקרוב על קידום הדיון בעתירות שעבר למסלול מהיר. בצעד חריג שספק אם היה לו תקדים, הוצא צו על תנאי בעתירה בלי דיון מקדים – על אף שמדובר היה בעתירה לביטול חוק. ההחלטה לדלג על שלב הדיון המקדים דרמטית עוד יותר כאשר נזכרים בעובדה שמדובר בעתירה שבה נקבע תקדים שלמעשה לא היה מעולם: ביטול חוק יסוד בעילה של "תיקון חוקתי שאינו חוקתי". תקדים כזה, שלמעשה משנה מהיסוד את המשטר החוקתי הישראלי, נקבע בעתירה שקצב הדיון בה היה מזורז ומואץ באופן חריג. פחות מחודשיים חלפו בין חקיקת התיקון לחוק יסוד השפיטה לבין הדיון (היחיד) שנערך בעתירות. אכן, לרגל תקדימיות הסוגיה הועבר הדיון להרכב תקדימי, של כל 15 שופטי בית המשפט העליון, אך הקצב החריג היה לכל הפחות מעורר תהייה.
2. תהייה זו מתעצמת אם משווים את קצב הטיפול בעתירה ההיא לקצב הטיפול בצבר העתירות שהוגש בשבוע שעבר שעות ספורות אחרי השלמת חקיקת התיקון לחוק יסוד השפיטה לשינוי שיטת בחירת השופטים. השופטת התורנית שקיבלה לידיה את צבר העתירות, רות רונן, קצבה למשיבים למעלה מחודשיים להגשת התגובה המקדמית לעתירה. על קביעת הרכב ומועד לדיון המקדמי בעתירה עוד לא דובר אפילו. אז מה ההבדל בין שתי העתירות? מתי עתירה חוקתית מטופלת במסלול מהיר ובהתגייסות של כל הגורמים להאצת הטיפול בה, ומתי עתירה חוקתית מטופלת בשובה ונחת, כשכל הגורמים מקבלים שפע של זמן לגבש את עמדתם ולהציג אותה בפני שופטי בית המשפט העליון?
3. האמת היא שבכל הנוגע לטיפול המהיר, ויש שיאמרו גם החפוז, בעתירות נגד צמצום עילת הסבירות, התשובה הייתה ברורה מהרגע הראשון ודומה שאיש לא טען מעולם אחרת. את לוח הזמנים החפוז הכתיבה הפרישה הקרובה של שתיים משופטות בית המשפט העליון באותה העת, הנשיאה דאז אסתר חיות והשופטת ענת ברון. השופטת ברון עמדה לפרוש ב-12 באוקטובר והשופטת חיות ב-16 באוקטובר. על פי הנוהג שופט שעומד לפרוש אינו יושב בדין בעתירות חדשות בחודש האחרון לכהונתו. לכן, מאחר שהנשיאה חיות והשופטת ברון היו מעוניינות להיות חלק מההרכב שיישב בדין בעתירות הללו, נקבע הדיון ל-12 בספטמבר, חודש בדיוק לפני יום פרישתה של השופטת ברון. ומאחר שמדובר היה בפחות מחודשיים מאז הגשת העתירות נקבע האופן המזורז של הטיפול בעתירות, כולל הוצאת צו על תנאי בלי דיון מקדים, שאפשר לשתי השופטות להיות שותפות בדיון בחוק ובכתיבת פסק הדין על אף פרישתן הקרובה.
4. כל זה יכול היה להיחשב להיטפלות לפרוצדורה, אילולי תוצאת פסק הדין. אכן, השאלה המקדמית שעלתה לדיון במסגרת העתירה, האם בית המשפט העליון מוסמך לפסול חוק יסוד, הוכרעה ברוב עצום של 12 מחייבים מול 2 שוללים ושופט אחד שלא הכריע בה באופן ברור. אולם, לגופו של התיקון לחוק יסוד השפיטה התפלגו הדעות באופן צמוד הרבה יותר. 8 שופטים סברו שיש להורות על בטלות התיקון לחוק ו-7 שופטים סברו, איש מטעמיו, שיש להותיר את התיקון לחוק על כנו. בין 8 שופטי הרוב היו גם הנשיאה חיות והשופטת ברון. בהנחה שבכל מקרה היו יושבים בדין בעתירה הזו כלל השופטים המכהנים, הרי שאם היה הטיפול בה מתנהל בקצב רגיל תוצאת העתירה הייתה מתהפכת. 7 שופטים היו תומכים בהותרת התיקון לחוק על כנו (גם אם חלקם היו מאמצים פרשנות שמצמצמת את משמעותו) ורק 6 שופטים היו תומכים בביטולו. כך שבפועל הפרוצדורה במקרה הזה קבעה את התוצאה. הממשלה, אגב, ביקשה אז לתת לה שהות משמעותית יותר להגיב לעתירות, במיוחד לאחר שהוחלט להוציא בהן צו על תנאי וממילא לערוך בהן דיון אחד בלבד. אך שופטי העליון התעקשו לדבוק בהחלטה לטפל בעתירות במסלול אקספרס, החלטה כאילו טכנית אך כזו שלמעשה הביאה לפסילת החוק.
5. נחזור להחלטת השופטת רונן מהשבוע שעבר לתת למשיבים לעתירות לביטול התיקון לחוק יסוד השפיטה המשנה את שיטת בחירת השופטים למעלה מחודשיים לתגובה מקדמית. לכאורה מדובר בהחלטה ראויה והגיונית. טיפול בעתירות חוקתיות מהסוג הזה ראוי שייעשה בנחת ובמתינות, בלי הבהילות המשונה שאפיינה את הטיפול בבג"ץ הסבירות. לכך מצטרפת העובדה שבניגוד לתיקון בעניין הסבירות, התיקון הנוכחי בנוגע לבחירת השופטים לא ייכנס לתוקף מיד, אלא רק לאחר הבחירות הקרובות לכנסת שנכון לרגע זה לא צפויות בשנה הקרובה. אך האם לפנינו באמת רק "חזרה בתשובה" והתחשבות בלו"ז כניסת החקיקה לתוקף, או שמא הסיפור מורכב יותר? תלוי כמה רחוק מפנים את המבט. בבית המשפט העליון מכהנים כיום רק 12 שופטים. על פי הכלל העתיק לפיו "אין בית דין שקול", ההרכבים היושבים בדין לעולם יהיו אי זוגיים, כך שההרכב שישב בדין בעתירות בנושא יכלול ככל הנראה 11 שופטים. הכלל המקובל בבית המשפט העליון הוא שהשופטים היושבים בהרכבים מורחבים שכאלו נבחרים על פי הוותק. המשמעות היא שאילו היה הדיון בעתירות מתקיים בקרוב היו יושבים בדין כל שופטי בית המשפט העליון מלבד השופט הכי פחות ותיקה, שהיא השופטת רונן. אולם, ב-20 בספטמבר השנה ימלאו 70 לשופט יוסף אלרון והוא יפרוש מכהונתו כשופט. אם הדיון בעתירות, לפני או אחרי צו על תנאי, יתקיים לאחר ה-20 באוגוסט השופט אלרון ככל הנראה לא יישב בדין, ובמקומו תצורף להרכב שידון בהן השופטת רות רונן, זו שבשלב זה קצב הטיפול בעתירות נתון בידיה כשופטת התורנית שהתיק הועבר לשולחנה. עצם העברת התיק אליה, חשוב להדגיש, הוא תוצאה עיוורת של לוח התורנויות בבית המשפט העליון, אך תוצאת המצב הזה מעוררת שאלות.
6. עמדותיהם של השופט אלרון מחד והשופטת רונן מאידך אינן בגדר סוד. השופטת רונן הייתה בין שופטי הרוב שסברו שיש לבטל את תיקון חוק היסוד בעניין הסבירות. השופט אלרון לעומתה אפילו לא הצטרף לקביעה שיש לבג"ץ סמכות לבטל חוקי יסוד, אף שלא היה אחד משני השופטים שקבעו באופן קטגורי שאין לו סמכות כזו. השופטת רונן משתייכת במובהק לאגף האקטיביסטי יותר של בית המשפט העליון, בעוד השופט אלרון, לא לחינם, היה מועמדו של שר המשפטים לוין לנשיאות העליון. במצב עניינים כזה, לא קשה לצייר סיטואציה שבה החלפת השופט אלרון בשופטת רונן תהיה זו שתקבע את תוצאת פסק הדין בנוגע לשיטת בחירת השופטים, שעשויה גם היא להתקבל על חודו של קול. קשה כרגע להעריך אם כך אכן יקרה, אך הסיכוי שקצב הטיפול בעתירה יכתיב את התוצאה בהחלט קיים. אז האם ניתן באמת להתייחס לפערים בקצב הטיפול בין עתירות שונות כעניין טכני, תוצאה של אילוצים לגיטימיים והבדלים בין החוקים השונים, או שלפנינו מניפולציה? האם כל ההחלטות בנושא תמימות וענייניות, או שמא מדובר בחזרה לימים שבהם השתמשו נשיאי בית המשפט העליון בסמכות קביעת ההרכבים על מנת להשפיע באופן לא מוסתר על תוצאות הדיון בעתירות? דומה שהשאלות ימשיכו לנסר בחלל האוויר, לפחות עד מועד פסק הדין בעתירות בנושא שינוי שיטת בחירת השופטים. אז יתברר מה היה הרכב היושבים בדין והאם וכיצד השפיע ההרכב על התוצאה הסופית.
