בשנתיים האחרונות חוותה ישראל גל אחר גל של מחאות ששטפו את המדינה, כשהשמאל מכריז על משימתו "להציל את הדמוקרטיה". מהפגנות המוניות וחסימות דרכים ועד הסתערות על הכנסת והשקת קמפיינים בינלאומיים, הנרטיב היה ברור ועקבי: ממשלת נתניהו מסכנת את המערכת הדמוקרטית של מדינת ישראל.
אבל כאשר לוקחים צעד אחורה ובוחנים את ההקשר הרחב יותר – במיוחד את ההיסטוריה של מחאות הימין בתגובה למדיניות ממשלות השמאל לאורך השנים – מצטיירת תמונה שונה מאוד.
בניגוד להפגנות הנוכחיות, שיוצאות כנגד החלטות חוקיות ודמוקרטיות, הפגנות הימין בעבר היו בתגובה ישירה להפרות אמיתיות של עקרונות דמוקרטיים: התעלמות מרצון העם, הפרת חוקים וניצול לרעה של סמכות. שני רגעים מרכזיים בהיסטוריה הישראלית ממחישים את הניגוד החריף הזה.
שוחד אוסלו
בתחילת שנות ה-90, יזמה ממשלת רבין את הסכמי אוסלו, שינוי דרמטי ושנוי במחלוקת במדיניות ישראל. הסכמים אלו כללו הכרה וניהול משא ומתן עם אש"ף – הארגון לשחרור פלסטין – ארגון טרור האחראי למותם של מאות אזרחים ישראלים.
הבעיה? החוק הישראלי דאז אסר במפורש לנהל משא ומתן עם אש"ף. עם זאת, יצחק רבין, לצד שר החוץ שמעון פרס ויוסי ביילין, ניהל עם ארגון הטרור שיחות חשאיות באוסלו, תוך עקיפת גבולות חוקיים והסכמה ציבורית.
כדי להבטיח את אישור הכנסת להסכמים, רבין הרחיק לכת עוד יותר. לשני חברי כנסת מהימין הוצעו תפקידים בממשלה ומכוניות יוקרה בתמורה להחלפת בהצבעותיהם – מעשה בוטה של שוחד פוליטי. הרוב הקטנטן הזה הושג לא באמצעות שכנוע דמוקרטי אלא באמצעות מניפולציה עסקית. חצי מהמדינה עמדה בתקיפות נגד ההסכמים – אך בכל זאת נרמסה, בניגוד לדעת הקהל והנורמות המשפטיות.
הימין הגיב בהפגנות מסיביות אך שלוות. מאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות כדי להביע התנגדות. אבל במקום לפתוח בשל כך בשיג ושיח לאומיים, השמאל דחה את המחאות והגדיר את המפגינים כקיצוניים, מסיתים ומעל הכל – אויבי השלום.
נתקדם לשנת 2005. אריאל שרון נבחר לראשות הממשלה על בסיס מצע המתנגד במפורש להתנתקות חד-צדדית מרצועת עזה. מנהיג מפלגת העבודה עמרם מצנע הציע לפנות את גוש קטיף, והציבור הישראלי דחה ברוב מוחלט את חזונו ובחר בשרון. האחרון הבטיח לבוחרים ש"דין נצרים כדין תל אביב" ושהיישובים היהודיים ברצועה לא ייעקרו.
ואז, לאחר שנבחר, שרון עשה בדיוק את ההיפך. הוא אימץ את עצם התוכנית שנבחר כדי שלא תקרה – פינוי כל ההתיישבות היהודית בגוש קטיף והעברת הרצועה לאותם ארגוני טרור נגדם פעל. כדי לכפות את תוכנית ההתנתקות, פיטר שרון שרים שהתנגדו לו כדי להבטיח קבינט אוהד וממושמע. הוא ערך משאל בין חברי הליכוד, וכשהפסיד – הוא החליט לפרוש מהליכוד ולהקים מפלגת שמאל חדשה – קדימה. הוא לא רק בגד בבוחריו – הוא רמס מנגנונים דמוקרטיים על כל צעד ושעל.
שוב, הימין מחה בצורה דמוקרטית. משפחות ערכו צעדות נגד רוע הגזירה, התאחדו בשרשראות אנושיות מגוש קטיף לירושלים ומאות אלפים הפגינו ברחבי הארץ. אבל לא הייתה אלימות, לא הייתה תקיפה של מוסדות ממשלתיים ולא נערכה דה-לגיטימציה של המדינה.
על מה בדיוק ההפגנות?
כעת, בואו נעמיד את הדוגמאות המרכזיות הללו אל מול ההפגנות הנוכחיות נגד הממשלה בראשות בנימין נתניהו.
הממשלה הזו נבחרה בבחירות חופשיות והוגנות. אולם מהיום הראשון, השמאל התייחס לניצחון הימין כאל לא-לגיטימי, ופתח בהפגנות אגרסיביות – שלעתים קרובות שיבשו את הסדר הציבורי במדינה. אבל על מה בדיוק הם מפגינים? הם לא מוחים על הפרות של החוק. הם מוחים על פעולות משפטיות שננקטו על ידי ממשלה שנבחרה כדין – פעולות שהממשלה זכאית לחלוטין לבצע במסגרת החוק.
שתי דוגמאות פשוטות לכך: החלפת ראש השב"כ – החלטה חוקית ושגרתית שהינה בסמכות הממשלה, ופיטורי היועצת המשפטי לממשלה – גם כן, חוקי לחלוטין. למעשה, לאחרון קיים תקדים – היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר פוטר ב-1986 בממשלת האחדות של שמעון פרס ויצחק זמיר.
בניגוד למה שהמפגינים דהיום רוצים שנחשוב, לא מדובר במשברים חוקתיים או בהפיכה משטרית – אלא בהפעלת סמכות לגיטימית. עם זאת, תגובת השמאל הייתה – ועודנה – חסימת כבישים, התעמתות עם המשטרה, הסתערות על הכנסת, מסע הפחדה של חברי כנסת וניהול מסעות לחץ בינלאומיים – לא בגלל שהדמוקרטיה בסכנה, אלא בגלל שהם הפסידו בבחירות.
ההבדל ברור. כשהימין מוחה, הוא עושה זאת תוך הגנה על ערכים דמוקרטיים – נגד ממשלות שמתעלמות מרצון העם, עוברות על החוק או נוקטות מדיניות רדיקלית ללא מנדט לעשות זאת. כשהשמאל מוחה, זה בגלל שממשלה שנבחרה בצורה דמוקרטית מקבלת החלטות משפטיות שהוא לא אוהב.
כפי שהצהיר בגאווה אחד ממנהיגי המחאה, עמי דרור: "חסמנו את כל הכניסות לכנסת. ככה עוצרים דיקטטורה". אבל אין דיקטטורה. חסימת נבחרי ציבור מהגעה למשכן נבחרי הציבור – היא עצם ההגדרה של ערעור הדמוקרטיה.
אז בואו נשאל את השאלה הבסיסית: איזה מחנה באמת מכבד את הדמוקרטיה – ואיזה פועל נגדה? העובדות מדברות בעד עצמן.
