עד השבוע שמו של שופט בית המשפט המחוזי הפדרלי בסן־פרנסיסקו אדוארד צ'ן לא היה מוכר כלל למי שאינם בקיאים בענייני החוק בקליפורניה, אך לאחרונה הוא נוסף לרשימה ארוכה של יריבים שמסמן ממשל טראמפ שכולם משתייכים לקבוצה אחת: מערכת המשפט. בפסק דין שפורסם אתמול (ב') חסם צ'ן את מאמצי הממשל לקחת מ־350 אלף מהגרים מוונצואלה את "מעמדם המוגן באופן זמני" (TPS)– שבוע בלבד לפני שתוקף ההגדרה הזו היה אמור לפוג בכל מקרה. המאבק חזר ליום הראשון בכהונתו השנייה של טראמפ, כאשר הנשיא הטרי הורה לבדוק למי ניתן מעמד TPS כדי להבטיח שהגדרה זו לא משמשת כדי למנוע את גירושם של מי ששוהים בארצות הברית שלא כחוק. הבקשה הייתה חלק מרשימה גורפת של הוראות נשיאותיות שפרסם טראמפ עם ראשית כהונתו, בתקווה למגר את משבר ההגירה הבלתי חוקית וליזום גירוש המוני של מסתננים.
אולם כעת, ולא בפעם הראשונה, ניסיונותיו של טראמפ לטפל במשבר נתקלו בהתנגדות מצד מערכת המשפט. בהחלטתו בנוגע לתביעה, שאותה הגישו קבוצה של מהגרים ונצואלים בגיבוי ארגון "נשיונל TPS אליינס" – גוף פרוגרסיבי שפועל לקידום זכויות מסתננים, קבע צ'ן כי ביטול ההגנה יגרום "נזק בלתי הפיך" למבקשי המקלט, יפגע בכלכלה האמריקנית ואף בביטחון הציבור. הוא האשים את הממשל בביצוע "מהלך חסר תקדים" להסרת מעמד קיים, תוך הישענות על סטריאוטיפים שליליים שלפיהם מדובר באסירים לשעבר, וכי נוכחותם "גורמת לנזק כלכלי בקהילות שבהן הם חיים".
ארה"ב בדרך כלל מעניקה מעמד TPS למהגרים ממדינות שסובלות ממשבר חמור: מלחמת אזרחים, אסונן טבע או קריסה שלטונית. המעמד לא מקנה אזרחות, אך הוא מאפשר שהייה חוקית, קבלת אישור עבודה, והגנה מפני גירוש. ממשל ביידן העניק את ההגנה למהגרים מוונצואלה לראשונה ב־2021, והיא הוארכה עד ספטמבר 2025 בשל המצב הכלכלי הרעוע במדינה תחת שלטונו של הרודן הסוציאליסטי ניקולס מדורו. לפי הערכות עדכניות, כ־600 אלף ונצואלים מחזיקים כיום במעמד TPS בארה"ב.
"ישנו סיכוי ממשי שהתובעים יצליחו להוכיח שהמהלך ננקט ממניעים לא חוקיים והוא שרירותי וקפריזי", כתב השופט, שמונה על ידי הנשיא אובמה. צו המניעה שהוציא תקף לארה"ב כולה, והממשל קיבל שבוע להגיש ערעור.
לכאורה מדובר בפסיקה טכנית. אך בפועל זהו מהלך נוסף בשורת התערבויות של מערכת המשפט נגד ממשל טראמפ – שורה שהולכת ומתארכת מאז שובו לשלטון. לאחר שבזמן ממשל ביידן הוגשו תביעות רבות נגד הנשיא לשעבר כדי למנוע את שובו לבית הלבן, כעת, עם שובו, הלוחמה המשפטית מתעצמת – ומכוונת נגד כל צעד שממשלו מנסה לעשות. זה אולי יצלצל מוכר לקוראים ישראלים, ולא בכדי: בשבועות האחרונים התלקחה מלחמה של ממש בין הממשל הימני למערכת משפט שחלקה הגדול מנסה למנוע את מימוש מדיניותה של הרשות המבצעת.
המעוז האחרון
בנובמבר 2024 איבדה המפלגה הדמוקרטית לא רק את הבית הלבן, אלא את אחיזתה על כל מוקדי הכוח בוושינגטון: הסנאט התהפך והפך לרפובליקני, ואילו בית הנבחרים נותר אדום, אף שהפער בין הצדדים עומד על אצבעות בודדות בלבד. בינתיים נראה שהזמן שלהם באופוזיציה רק עושה להם רע; סקר שפורסם ברשת CNN בחודש שעבר הצביע על שפל חדש בתמיכה הציבורית: 63 אחוזים בלבד מהדמוקרטים והעצמאים המזדהים עם המפלגה אמרו שהם תומכים בה כעת. מצביעים הביעו תסכול באירועים קהילתיים ובבתי עירייה, וטענו שאינם רואים "שום מאבק אמיתי" מצד נבחרי הציבור שלהם. כך, בזמן שהמפלגה מתקשה להציג אלטרנטיבה ברורה או להעמיד הנהגה אפקטיבית שתיאבק בצעדים הנרחבים שמתכננים טראמפ ואנשיו (ובכללם אילון מאסק), הזירה המשפטית הולכת והופכת לא רק למעוזה האחרון של מפלגת השמאל, אלא גם לזירה המרכזית למאבקה בממשל החדש.
לא מדובר ביד המקרה, או במסקנה שהגיעו אליה אדם או שניים באופן פרטי. בחודשיים האחרונים תובעים כלליים דמוקרטיים מ-23 מדינות התאגדו כדי לבלום את טראמפ וממשלו בכל דרך אפשרית. לפי חשיפה נרחבת שפורסמה השבוע בוול-סטריט ג'ורנל, לעיתים התובעים הללו פונים לבתי המשפט לבדם, ואילו פעמים אחרות הם מתאגדים בחבורות שונות ומגישים יחד תביעות שמטרתן למסמס את האג'נדה הנשיאותית.
עד כה הגישו הדמוקרטים הללו 11 תביעות משפטיות נגד טראמפ והממשל שלו וזכו בצווי מניעה זמניים או חסימות משפטיות אחרות בשמונה מקרים, כאשר שתי בקשות עדיין תלויות ועומדות, כך לפי איגוד התובעים הכלליים הדמוקרטיים. באחת התביעות – ניסיון לחסום כמה פעולות של אילון מאסק והמחלקה ליעילות ממשלתית (DOGE) שאותה הוא מנהל – הם לא הצליחו לקבל סעד מיידי וממתינים לשימוע מלא.
אכן, התביעות הללו האטו מאוד את עבודת הממשל עד כה, בעיקר בנושאים שבהם התמקד טראמפ במהלך הקמפיין בשנה שעברה: הגירה, תרבות פרוגרסיבית, פשיעה ועוד. כך למשל בווירג'יניה, השופט המחוזי אנתוני טרנגה חסם את פיטוריהם של 19 עובדי מודיעין שהיו מעורבים בתוכניות גיוון, שוויון והכלה (DEI) שאותן ביטל הנשיא עם כניסתו לתפקיד. בהחלטתו קבע השופט כי לעובדים עומדת הזכות לערער, והם הושמו בינתיים בחופשה בתשלום. הצו גם בלם באופן רחב יותר את ניסיונו של הממשל לבטל את כלל תוכניות ה-DEI בממשל הפדרלי, שהונהגו תחת ממשלים דמוקרטיים במטרה להזריק ערכים פרוגרסיביים אל תוך הסוכנויות השונות.
במקרה אחר ואולי המתוקשר ביותר, ניסה הממשל להחיל את "חוק האויבים הזרים" משנת 1798 לגירוש מהגרים – ובפרט אזרחי ונצואלה המזוהים כחברי כנופיות. עם כניסתו לתפקיד יצר טראמפ קשר עם נשיא אל-סלוודור נאיב בוקלה בבקשה שיכלא אצלו את המהגרים הבלתי חוקיים שהממשל זיהה כפושעים. בוקלה הסכים, והממשל מיד החל במאמצים לעצור כמה שיותר חברי כנופיות, לזהות שאכן מדובר בחברי ארגון הפשע האלים "טרן דה ארגואה" ולגרשם לאלתר.
אולם עתירה הוגשה נגד גירושם של החשודים בחברות בכנופיות, והשופט ג'יימס בוסברג, שמכהן בבית המשפט הפדרלי בוושינגטון, הוציא צו מניעה זמני נגד השימוש בחוק העתיק לצורך גירושים נוספים. במהלך הדיון, כאשר התברר לעורכי הדין כי מטוסי גירוש כבר המריאו, הורה בוסברג בעל פה לנציג הממשל שיש יש להחזיר את המטוסים מיד לארצות הברית. אלא שהממשל בחר שלא לציית – בטענה משפטית כי ההוראה לא הופיעה בגרסה הכתובה של פסק הדין ולכן אינה מחייבת.
המרת פי השופט עוררה סערה תקשורתית ומשפטית. במסיבת עיתונאים למחרת מסרה דוברת הבית הלבן קרולין לוויט כי "הממשל לא סירב לציית לצו שיפוטי. הצו, שאין לו בסיס חוקי, ניתן לאחר שמהגרים המזוהים עם ארגוני טרור כבר סולקו מהשטח האמריקני". במכתב רשמי שהגישה מחלקת המשפטים לבית המשפט ביום ראשון נמסר כי אם החלטתו של בוסברג תישאר על כנה, הממשל לא יעשה שימוש נוסף בהכרזת טראמפ לצורכי גירוש – לפחות לעת עתה.
אלא שהממשל לא התכוון להמתין. ביום ראשון השבוע נשלח מטוס רביעי שהוביל מגורשים לאל-סלוודור, בטענה שהוא פועל תחת סמכות שונה מזו של החוק מהמאה ה־18 ששימש עד כה. גורמים רשמיים בממשל אמרו ש-17 גברים גורשו על פי חוקי ההגירה הרגילים של ארה"ב וקיבלו צווי הרחקה סופיים. אבל הממשל תיאר את הפעולה במונחים צבאיים דומים לאלו של ההעברות הקודמות, כאשר מזכיר המדינה מרקו רוביו כינה את הגירוש "פעולות סיכול טרור".
מאחר שהממשל השתמש הפעם בטענה משפטית אחרת, אין בגירושים החדשים הפרה מפורשת של צו משפטי, אך בשלב הזה אין ספק: טראמפ לא יושב בשקט – הוא משיב מלחמה לרשות השופטת.
מהפכה משפטית?
במקביל ליוזמות המשפטיות לבלימת צעדיו של טראמפ, הממשל החדש פתח במאבק נגד מוסדות המשפט האמריקניים. בעיני הרפובליקנים שבשלטון, הרשות השופטת כבר איננה זירה ניטרלית שבה רק מפרשים את החוק היבש – אלא מוקד התנגדות פוליטי שצריך לרסן.
עם כל פסק דין וצו ביניים חדש שפורסם בשבועות האחרונים, הרטוריקה של טראמפ ובעלי בריתו נעשתה חריפה יותר. החלטות שיפוטיות אלו – שלרוב ניתנות על ידי שופטים שמונו על ידי הנשיאים ביידן או אובמה – אינן מוצגות כטעויות לגיטימיות אלא כמעשי עוינות פוליטיים. כך, לדוגמה, חבר הקונגרס הרפובליקני אנדי אוגלס כתב ב-X בעקבות אחד הצווים שפורסמו נגד טראמפ: "השופטים שתוקפים את הנשיא הם בירוקרטים פוליטיים, ומקום פסקי הדין שלהם הוא במגרסה שלי".
לאחר קרב בלימה משפטי אחר, כאשר שני שופטים עצרו באופן זמני פיטורים נרחבים של עובדי ממשל, צ'אד מיזל, ראש הסגל של התובעת הכללית של טראמפ, פאם בונדי, אמר שמדובר ב"הפיכה שיפוטית. פשוטו כמשמעו".
הסנאטור הרפובליקני מייק לי, בעל ברית הדוק של טראמפ, אף קרא להדחת "שופטים מושחתים", לדבריו, והציע חקיקה שתצמצם את סמכויות בתי המשפט הפדרליים לפסול מדיניות ממשלתית.
אולם הקול הרועש מכולם, ככל הנראה, שייך לאילון מאסק – המזוהה כבעל בריתו הקרוב ביותר של טראמפ. "הדרך היחידה להשיב את שלטון העם לאמריקה היא להדיח שופטים", אמר מאסק בחודש שעבר. לדבריו, מדובר במערכת שאיבדה את אמון הציבור, ואינה אלא "מנגנון סמוי של האליטות". בין היתר הוא תקף גם שופטים שמרנים שלא נענו לבקשות של הממשל, בטענה שאלו "מפחדים מהוושינגטון פוסט יותר מאשר מהעם שהצביע להם".
למעשה, המתקפות אינן מבחינות כלל בין שופטים שמונו על ידי דמוקרטים לאילו שמונו על ידי רפובליקנים. הקריטריון היחיד הוא האם השופט מהווה מכשול לטראמפ. כך למשל הוגשה הצעת הדחה לשופט ג'ון בייטס – מינוי של ג'ורג' בוש הבן – לאחר שהורה על החזרת תכנים ממשלתיים שנמחקו מאתרי בריאות פדרליים כחלק מניסיון "לנקות אזכורים לאידיאולוגיית מגדר".
גם שופטי בית המשפט העליון אינם חסינים. השופטת איימי קוני בארט, שנחשבת להישג האולטימטיבי של טראמפ מאחר שמינויה קיבע את הרוב השמרני בערכאה הגבוהה ביותר, הפכה ליעד למתקפות מצד תומכי טראמפ לאחר שהצטרפה לרוב של חמישה שופטים שהצביעו נגד התערבות לטובת טראמפ בעתירה על תקציבי סיוע חוץ. "איימי קוני בארט מוכיחה את הסכנה שבתוכניות DEI רפובליקניות", כתב פעיל הימין הקיצוני ג'ק פסוביאק, ככל הנראה בהתייחסות למגדר של בארט.
ביקורת חריפה על מערכת המשפט אינה ייחודית לימין. גם הדמוקרטים, בייחוד בממשל ביידן, תקפו את בתי המשפט ובפרט את בית המשפט העליון כאשר פסיקותיו סיכלו יוזמות מדיניות מרכזיות. כך למשל, לאחר שבית המשפט העליון פסל את תוכנית הממשל לביטול חובות סטודנטים, ביידן אמר ש"זהו יום מאכזב ומקומם עבור מיליוני אמריקנים שנאבקים תחת נטל חוב עצום". הוא הוסיף ש"בית המשפט קיבל החלטה שמחזירה אותנו לאחור", ואז הבטיח לקדם את המדיניות על אף פסק הדין.
במקרים אחרים, במיוחד סביב סוגיות של הפלות, זכויות הצבעה ושינויי אקלים, דמוקרטים בכירים האשימו את בית המשפט העליון באקטיביזם שמרני ובהתנגדות פעילה לממשל. הסנאטור צ'אק שומר, לשעבר מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הזהיר ב־2020 מפני "ההשלכות הקשות של פסיקות השופטים נגד נשים, נגד עובדים ונגד האמריקנים הפשוטים". הדמוקרטים אף ביקשו להעביר חוק תקדימי שיאפשר להם להרחיב את בית המשפט העליון ובכך לנטרל את הרוב השמרני, אך צעד כזה גרר התנגדות משני הצדדים ולכן לא יושם תחת ממשלו של ביידן.
נשמע לכם מוכר?
בלתי אפשרי לקרוא על מלחמת הרשויות בארה"ב בלי לחשוב על המאבק סביב רפורמות במערכת המשפט שמתנהל בישראל. בזמן שראש הממשלה נתניהו מנסה לפטר את היועצת המשפטית לממשלה, יריב לוין מנסה לערוך שינויים בוועדה לבחירת שופטים וסוגיית החלפתו של ראש השב"כ ממשיכה לעורר סערה, המבט שניתן כאן אל המאבק המקביל שמנהלים טראמפ ואנשיו מראה שממש לא מדובר בבעיה מקומית בלבד. אולם בכל זאת ישנם כמה הבדלים חשובים בין וושינגטון לירושלים.
בראש ובראשונה, מערכת המשפט האמריקנית כנראה מאוזנת יותר מבחינה פוליטית מזו הישראלית: בית המשפט העליון של ארה"ב, למשל, מורכב משישה חברים שנוטים לשמרנות ושלושה שנוטים לאקטיביזם. זה לא אומר שכל פסק דין ייטיב עם ממשל טראמפ – כפי שהודגם לעיל – אך זה משום שהשופטים השמרנים מדגימים מחויבות אמיתית לעיקרון השיפוטי שמנחה אותם: הם פוסקים נגד טראמפ כאשר בעיניהם הוא משתמש בכוחות שהחוקה לא מאפשרת לו להפעיל. במקרים רבים אחרים, לעומת זאת, הם פוסקים נגד אקטיביזם ונותנים כוח נוסף לרשויות המחוקקת והמבצעת.
בנוסף, גם בתוך המפלגה הרפובליקנית ישנן מחלוקות רבות על שאלת הפעלת כוחו של הנשיא: בסוגיות שונות כמו חופש הביטוי של מפגינים, הזכות לגרש חשודים בחברות בכנופיות ללא הליך הוגן ועוד, ישנם שמרנים רציניים – במערכת הפוליטית כמו גם בתקשורת ובמכוני המחקר, שמסכימים עם הרציונל שמאחורי חלק מצווי המניעה. בעיניהם, טראמפ, שנכנס לבית הלבן ומיד החל לשגר עשרות צווים נשיאותיים, חורג מסמכותו הנשיאותית ומנצל כוח ששמור לקונגרס, או מפר את זכויותיהם החוקתיות של אמריקנים. העובדה שישנו פילוג כזה בתוך המפלגה פירושה שאין כאן רק מאבק בין שתי רשויות שמנוהלות על ידי מפלגות יריבות, אלא מלחמה מורכבת בהרבה שקשורה יותר למאמציו של ממשל מסוים ואנשים ספציפיים מאשר למבט כללי על האיזון בין הרשויות.
חרף ניסיונות שונים לכרוך את המאבק הישראלי והאמריקני זה בזה, כרגע נראה שהמלחמות מתנהלות כל אחת לחוד – וייתכן מאוד שתוצאותיהן יהיו שונות לחלוטין. טראמפ כנראה לא יתחיל להדיח שופטים בקרוב, אך מרחב התמרון שיש ברשותו כנשיא רחב מספיק כדי לאפשר לו לפעול למרות מגבלות משפטיות כאלה ואחרות. האם בכך מחזירה ארה"ב את כובד ההכרעה לידי הרשות המבצעת – או שהיא פותחת פתח להתנגשות מסוכנת בין שלוש הרשויות? את התשובה לכך כנראה שנבין רק בדיעבד.
