הנושא הכי חם בחוגי הימין היום הוא הדרבי בין הימנים הוותיקים לימנים החדשים. פרופ' משה אליה כהן קידם סנקציות אמריקניות כנגד פעילי מחאה, וכך נימק את יוזמתו: "מכיוון שאני שמאלני במקור, אני מאמין שכאשר נותנים לך אגרוף – תחזיר שניים". יהודה יפרח כתב עליו שהרבה "בעלי תשובה" פוליטיים, שעברו מהשמאל לימין, נוטים "לשמר דרכי חשיבה של השמאל המרקסיסטי העמוק". ועמית סגל כתב, על אותו נושא ועל אותו אדם: "את העמדות הישנות זנח, אבל את הפרקטיקות ייבא לימין".
אחרי ויכוח סוער בנושא זה בפאנל "הפטריוטים" בערוץ 14, נזף ינון מגל באיתמר פליישמן: "אתה לא זה שמקבל אנשים לימין". על כך נדמה לי שכולם יסכימו, כולל פליישמן, סגל ויפרח: לאף אחד אין מונופול על הימין, על עמדותיו או על ערכיו. מי שמציב שומרים נוקשים בשער המחנה, ובודק בשבע עיניים כל מי שלא היה איתנו בסבסטיה, עלול למצוא עצמו לבד בשער הזה. ובכל זאת, על העמדות עצמן חשוב לדבר. נוותר על פסיכואנליזה לטוענים, אך לא על אנליזה לטענות.
בברית המועצות הקומוניסטית היו מספרים בדיחה: מה ההבדל בין קפיטליזם חזירי לבין קומוניזם נאור? קפיטליזם זה אדם שמנצל אדם, וקומוניזם – בדיוק להפך; כלומר, אותו הדבר. אם נשתמש בביטוי דומה נוכל לומר שבישראל יש היום שלושה מחנות רעיוניים: ימין, שמאל ושמאל הפוך – שבמובן מסוים הוא אותו הדבר. השמאלנים ההפוכים אינם בהכרח שמאלנים שהתפכחו; הם יכולים להיות ימניים מבית, שבחרו לאמץ חלק גדול מעולם המושגים של השמאל.
באיזה עולם מושגים מדובר? בעיקר בתפישה שהמהלכים המרכזיים בחברה שלנו מתבארים מתוך מלחמת מעמדות. את החשיבה הזו ניסח לראשונה קרל מרקס, והיא עברה מאז גלגולים רבים, עד שאביה החוקי היה מתקשה לזהות אותה. אך בעינה עומדת ההנחה היסודית: חברה ועם אינם מבוססים על שותפות ואחווה, אלא על הגמוניה ודיכוי.
תפישת העולם הימנית מציבה לעמדה המרקסיסטית הזו חלופה עמוקה: היא אינה מכחישה את קיומו של דיכוי, אך טוענת שהוא אינו חזות הכול. ניצול אינו עמוד השדרה של החברה, אלא גידול מיותר בשוליה. התשתית של החברה אינה מלחמת מעמדות, אלא זיכרון לאומי, מורשת אחת ושותפות של אמת. הימני השורשי מוצא עצמו לעתים נאלץ להיאבק בקבוצות חברתיות אחרות, אך זו בעיניו הסחת דעת מצערת מהמאבקים האמיתיים של העם. לא ההגמוניה של הדיפ-סטייט מסעירה אותו, אלא ארץ ישראל ועם ישראל, זיכרון עברֵנו והתקווה לעתידנו.
מה הסעיף הראשון והמרכזי על סדר היום שלנו? הימני יאמר: ניצחון במלחמה. השמאלני ההפוך יאמר: ניצחון על הדיפ-סטייט. זו עמדה שתמונת העולם שלה נשאבה מהשמאל הרדיקלי, ורק את הדמויות הפועלות היא מלהקת באופן הפוך. השמאל המקורי אומר שהגברים מדכאים את הנשים, הסטרייטים את הלהט"בים והמתנחלים את הערבים, והשמאל ההפוך אומר שהאשכנזים מדכאים את המזרחיים, הטייסים את הגולנצ'יקים והמשפטנים את מצביעי הליכוד. אם מתייחסים לטיעון הזה כהטרלה – הוא אכן הטרלה מוצלחת. אם מיישמים את הקריטריונים של השמאל הרדיקלי על החברה הישראלית, אנשי השמאל עצמם אכן יוצאים בצד המדכא; בצד של בני החושך, ולא בצד של בני האור. אבל אם חורגים מעולם ההטרלות ומנסים לנסח תפישת עולם, התשתית הכי בסיסית של חשיבה ימנית אומרת שבמאבקים הפנימיים בינינו אין בני אור ואין בני חושך.
אני זוכר איך בתקופה הכי חשוכה של ממשלת אוסלו, שאל מישהו את הרב דרוקמן זצ"ל מה צריך לעשות כנגד "ממשלת הזדון". הרב דרוקמן שאג עליו בתגובה: "מי שקורא לממשלה יהודית 'ממשלת זדון' – יש לו עוד הרבה מה ללמוד!" זוהי הגישה הימנית במיטבה.
השמאלני ההפוך טוען שהגישה התמימה הזו מבטיחה תבוסה למחנה הימין. הרי לשמאל הקיצוני אין ברקסים, והוא אינו בוחל אפילו באיומי סרבנות, בטרנספר ליהודים, כפי שראינו בגוש קטיף, בהלשנות לאמריקנים, בסתימת פיות באקדמיה, בהשתקה בריונית של פורום קהלת, ועוד היד נטויה. אם כנגד כל אלו יציב הימין רק את אחדות ישראל ואהבת הארץ – איזה סיכוי יש לו?
כל הסיכויים שבעולם. ההתנהגות הבריונית והחשיבה הרדיקלית הביאו את השמאל בישראל לקריסה אלקטורלית. בבחירות הקודמות המחנה שמגדיר עצמו שמאל ציוני זכה רק בארבעה מנדטים. ההתנהגות הקיצונית של אנשיו בימים אלה אינה נובעת מעוצמה, אלא מחולשה. לא במקרה בורחות יש עתיד והמחנה הממלכתי מתווית השמאל כמו מאש. הימין אכן הפסיד בגוש קטיף – ובטבח של שמיני עצרת תשפ"ד ראינו שכל מדינת ישראל הפסידה יחד איתו. אך בקרב על לבו של הציבור הישראלי ניצח הימין בגדול; דווקא משום שהוא הקרין אמונה בערכים לאומיים חיוביים, ולא תשוקה הרסנית למאבקים פנימיים.
לפעמים אין ברירה אלא להתווכח עם אחים; אך הוויכוחים הללו אינם יעד משמח, אלא אילוץ כואב. הם בדרך כלל הסחת דעת לנוכח המשימות הלאומיות האמיתיות. המלחמה בחמאס ובאיראן חשובה פי אלף מאשר המאבק ביועצת המשפטית לממשלה. הבנייה המבורכת ביהודה ובשומרון, שסמוטריץ' וחבריו מצליחים לקדם בממשלה הנוכחית בצעדי ענק, חשובה הרבה יותר מאשר השאלה האם ראש השב"כ הבא השתתף פעם בהפגנה בקפלן. עם ישראל הוא ימני, כי הימין בישראל הוא לאומי; אם הימין הישראלי יתמסר גם הוא חלילה לקטטות פנימיות עתירות רייטינג בנוסח השמאל, הוא גם יגמור חלילה באותה גומחה צדדית של התודעה הלאומית, שבה נמצא היום השמאל הישראלי.
