לא קל להיות מילואימניק פעיל בישראל של השנה וחצי האחרונות, קל וחומר מילואימניק קרבי שמשרת רחוק מהבית. האופן בו מתחלק נטל המלחמה על כתפי האוכלוסייה רחוק מלהיות שוויוני, ובסופו של דבר, נופל כמעט כולו על קבוצה מצומצמת, אחוז או שניים מהאוכלוסייה, שביצעו מאז תחילת המלחמה מאות ימי מילואים.
ההשפעות התעסוקתיות, הכלכליות, הנפשיות והמשפחתיות של עומס המילואים ברורות לכל ומדוברות רבות, והניסיון הכן של המדינה לתגמל את המילואימניקים אינו מתקרב לפצות על הנזקים שנגרמים להם, מה שמוביל לירידה איטית אך עקבית באחוזי ההתייצבות, שבתורה – מגדילה את העומס על המשרתים המתמעטים אף יותר.
כשאלו פני הדברים, חידוש הלחימה בעזה לפני כשבועיים והתרחבותה הלילה, הוצגה עוד בטרם נתפס על ידי רבים כצעד כמעט לא אחראי, כזה שלא לוקח בחשבון את מצבו הקשה של צבא המילואים, ומגביר את השחיקה הגדולה גם כך. אולם, כשמעמיקים מעט יותר, עולה תמונה שונה – דווקא היעדרה של פעולה החלטית בחזית הדרום היא שהביאה לשחיקת המילואים. השגת הכרעה בחזית זו היא אינטרס מובהק, קודם כל של מדינת ישראל, אך גם שלהם באופן פרטי.
הגורם המרכזי לשחיקת המילואים בשלב בו אנו מצויים אינו אקטיביזם ביטחוני, אלא היעדרו. לפני המלחמה, ההגנה אל מול הרצועה התבססה על כמה גדודים, פריסת כוחות שב-7.10 התגלתה כרחוקה מלהספיק. במהלך המלחמה, אף בתקופת הפסקת האש, כוחות הביטחון השוטף בלבד אשר הוצבו בגבול הרצועה כבר כללו חטיבות שלמות.
העומס האדיר על מערך המילואים לא נגרם בשל ההתקפות עתירות האוגדות אותן ביצע צה"ל בדרום ובצפון. התקפות אלו אמנם הביאו לגיוס כלל צבא המילואים בתחילת המלחמה ולגיוס רובו בפעילות בצפון, אך אורכן הכולל אינו עומד אפילו על מחצית מתקופת המילואים הממוצעת של לוחמים בשנה וחצי האחרונות, אשר עסקו רובם, רוב הזמן, בפעולות ביטחון שוטף.
העומס המשמעותי, בטח ברמת מספר ימי המילואים, נוצר דווקא מהצורך להחזיק כוחות גדולים כאשר אין פעילות צבאית עצימה. בתחילת המלחמה, בדצמבר 23, שחרר הצבא את רוב כוחות המילואים, במוצהר, בשביל למנוע שחיקה, אך בפועל, אותם כוחות נקראו מאז שוב ושוב, וברוב הפעמים, כאמור, במסגרת הבט"ש המוגבר שהפך לקבוע.
ישראל בוחרת מול עזה בדרך אמצע לא החלטית. מצד אחד, לא ניתן לחזור לשגרה כשחמאס לא מובס ומאיים על הדרום, ומאידך, לא נעשות פעולות התקפיות נחרצות על מנת להביסו. בטווח הארוך, ואף בטווח הבינוני בו אנו נמצאים, לחוסר ההכרעה הצבאית ישנו מחיר כבד, ומי שמשלמים אותו, בין השאר, הם חיילי המילואים, שהעומס המוטל על כתפיהם לא יוקל באופן הזה בטווח הנראה לעין.
מבקרי המלחמה נוהגים לבקר את חוסר המחשבה על היום שאחרי, אך אולי בטרם נגיע אליו, בואו נדבר על היום שלפני היום שאחרי. עד מתי נעמיד כוחות צבא כה גדולים בכוננות מלחמה מול עזה? עד מתי נשחק את צבא המילואים בהגנה אין סופית, שמשמעותה בט"ש לא נגמר וגיוסי מילואים בסבבים אינספור?
אכן, לחזרת הלחימה ישנה משמעות מידית קשה מבחינת צבא המילואים, אך יש לבחון אותה לעומת האלטרנטיבה, והאלטרנטיבה אינה הפסקת סבבי המילואים, אלא המשך המצב הקיים, שהוא בלתי נסבל. סיום נחרץ של המלחמה ברצועה יקח זמן, ומחיריו יהיו כבדים, אך הוא הכרחי כדי שהמלחמה תגיע לנקודת סיום כלשהי.
דווקא המילואימניקים, מי שסוחבים על גבם את המלחמה הזאת, צריכים להגיד בקול צלול וברור: קראו לנו. גייסו אותנו. את כולנו. החזירו את צה"ל להילחם בכוחו המלא, עד להפיכת איום החמאס מעזה לכה קטן, כך שניתן יהיה לאפשר לנו לחזור לחיים שהיו לנו לפני המילואים. הכריעו. כי המשך אי ההכרעה, יכריע בסופו של דבר דווקא אותנו.
הכותב ביצע 272 ימי מילואים במסגרת מלחמת "חרבות ברזל"
