ספר ויקרא פותח בתורת הקורבנות, אבל מלמד על האופן הנכון להתקרבות. הוא אומנם מכונה "תורת כהנים", אבל פונה בראש ובראשונה לבני ישראל. מיד כשה' קורא למשה מתוך אוהל מועד, הוא מצווה אותו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'".
מסגרת עבודת הקורבנות של האדם הפרטי, שמתוארת בפרשה בפרט ובחומש ויקרא בכלל, מלמדת אותנו שלושה יסודות חשובים על הקרבה ועל קרבה.
הלב והמסגרת
פרשת ויקרא עוקבת אחרי הקורבנות השונים שאדם מישראל יכול להביא. חכמים זיהו את הסדר המיוחד שבתיאור הקורבנות הללו: ראשית קורבנות הנדבה, אלה שאדם מביא מרצונו הטוב – העולה והשלמים. רק לאחר מכן באים קורבנות החובה שאדם מביא כדי לכפר על חטאים, או כחלק מתהליך טהרה.
סדר הקורבנות מהדהד את דרכה של האנושות לעבודת ה'. הקורבנות הראשונים הובאו בנדבה – החל מקין, הבל ונח, שרצו להודות לה' ולהתקרב אליו. כבר שם למדנו שכאשר נותנים מתנה לא רק הרצונות של הנותן חשובים, אלא גם – ואולי בעיקר – ה"רצון" של המקבל. בסיפור קין והבל מתברר שיש מתנות רצויות יותר ורצויות פחות. נראה שגם בסיפורו של נח ה' רמז מראש אילו מתנות הוא מעדיף, או לכל הפחות באילו בעלי חיים עדיף להשקיע.
בהמשך יציג ה' לאברהם את הדרישה להקריב עולה, ויעקב יחייב את עצמו בקורבנות במסגרת הנדר. כך אנו נפגשים בהקרבה מתוך חובה, אך עדיין לא לשם כפרה. גם לאחר מתן תורה, ובמיוחד בספר ויקרא, נראה את ההקרבה לה' מתחילה מהרצון האישי של האדם בקורבנות הנדבה, המקבלים גדרים וגבולות כדי שהקורבנות יהיו "לרצון". רק אחריהם נמשיך לקורבנות החובה, הכפרה והטהרה.
התורה מלמדת שבקשר שבין האדם לבוראו, כמו בכל מערכת יחסים, חשוב לשמור על הרצון והחשק ועל התאמה לצד השני, לצד מסגרת של מחויבויות וחובות.
אם נציץ לסוף החומש, נדמה שהספר מסתיים באותה מסגרת מחייבת של ברית, ברכות וקללות. אבל החומש ממשיך לפרק נוסף שעוסק בסוגים שונים של הקדשות – הקדשת ערכם של אנשים בגילאים שונים, בעלי חיים, אדמות ועוד. גם אם הלב של ספר ויקרא עוסק בחובות כלפי שמים, המסגרת של הספר מדגישה את הלב של האדם המתנדב, כשהרצון שלו נפגש עם רצון ה'. בתוך עולם של מחויבות נמצא את ההתנדבות, וגם לפני ואחרי המסגרת המחייבת נמצא את האהבה.
ביטוי אישי
בפירוט קורבנות הנדבה קל להבחין שהתורה פותחת כמה אפשרויות – אפשר להביא עולה מהבקר, מהצאן או מהעוף. בקורבן השלמים הבחירה אפילו רחבה יותר. כפי שמראה פרופ' יוני גרוסמן, השילוב של המנחה בתוך רצף קורבנות הנדבה מציב את קורבן הסולת כאפשרות שקולה לקורבנות מן החי, ומאפשר ביטוי אישי דרך ההכנה השונה של המנחה. מכאן למדו חכמים ש"אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לשמיים".
אך נראה שההדרגתיות לא מסתיימת שם. בפרק ד' התורה מתארת את קורבנות החטאת של הכהן הגדול, העדה, הנשיא והאדם הפשוט. בפרק ה' היא מציגה כמה מקרים – מי ששומע קול אלה (קללה) או יודע עדות ולא אומר אותה, מי שנטמא והדבר נעלם ממנו, ומי שנשבע והדבר נעלם ממנו. לכל אלה יש דרגות שונות של קורבן חטאת, שניתן להביא לפי המצב הכלכלי: נקבה מן הצאן, שני תורים או בני יונה, או מנחת סולת.
ההדרגה הזאת חוזרת בפרשיות הבאות גם ביחס לטהרה מלידה (פרק י"ב) ומצרעת (פרק י"ד). לפיכך היו שפירשו שדין זה לא נאמר דווקא בחטאות מיוחדות, ובכל חטאת עומדות לרשות המקריב אפשרויות שונות. עמדה זו, שאמנם לא התקבלה להלכה, סבורה שגם בקורבן החטאת, בוודאי בחלק מהמקרים, ישנן חלופות שנובעות מהיכולת הכלכלית של העומד לפני ה'.
לפי ההבנה הזאת, עולם הקורבנות פתוח בפני כל אדם הרוצה להתקרב לה', ושנדרש לכפר על שגגותיו ולהיטהר מטומאתו. התורה מציעה צורות שונות של התקרבות לה', מקבלת ביטויים שונים של רגשות דתיים ומכירה ביכולות השונות של בני אדם – הן לעשירים הן לעניים יש זכות וחובה לקרבה ולכפרה. גם בפרשת הערכין וההקדשות, שסוגרת את ספר ויקרא ברצונם הטוב של אנשים להקדיש משלהם לה', מפורטות ברירות שונות של הקדשה, בהתאם לרצון וליכולות השונות של המקדישים.
הצבת גבולות
בתוך המסגרת הזאת מתבהר יוצא הדופן – קורבן האשם. האשם הוא הקורבן היחיד שיש לו ערך קבוע ובלתי משתנה: בעל חיים מסוים – איל, ובסכום מדויק – כסף שקלים.
את האשם מביאים על פגיעה בה', בין אם פגיעה בקודשי ה' ומעילה במה ששייך לקודש, ובין אם פגיעה ברכושו של האחר, באמצעות שימוש בשבועה שנושאת את שם ה' לשווא ופוגעת בשמו הקדוש. כל הגמישות שמתגלה ביחס לרצון האדם להתקרב והצורך שלו לכפר ולהיטהר, נעלמת כאשר מגיעים לפגיעה בקודשי שמים.
כבכל מערכת יחסים, גם מערכת היחסים עם הקב"ה לוקחת בחשבון את הרצונות והצרכים של הצדדים השונים. התורה מקבלת ומכבדת את האנושיות של בני האדם ואת הגמישות המתבקשת מכך, אך במקביל מציבה תמרור ברור בכל הנוגע לכבוד שמים. כך ישנה הצבת גבולות ברורה, לצד מפגש של רצון וקרבה.
הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג היא מרצה במתן ובמדרשה בבר־אילן, ומנחת ההסכת "מְפָרְשׁוֹת שָׁבוּעַ" מבית מתן
