לומר שאני "תומך" ברפורמה ברשויות השלטון בישראל, תהיה לשון המעטה. במשך קרוב לעשור אני מעורב באופן פעיל, בזירה האינטלקטואלית, בביקורת על מערכת המשפט הישראלית ועל אידאולוגיית "שומרי הסף", ובקידום רפורמה בתחומים הללו. ואולם בעת האחרונה אני שותף לדעתם של הקולות ההולכים וגוברים, רבים מהם כאלה שתמכו ברפורמה וקידמו אותה, הקוראים להסיר כעת, בשל המלחמה, את כל הקשור לסכסוך בין הרשויות. בעת הזו, השאלה היחידה שצריכה לעניין אותנו בכל הנוגע לצמתי חיכוך בין הממשלה ומערכת המשפט, היא האם הצעד שהממשלה נוקטת חיוני למאמץ הביטחוני, להכרעת חמאס ולשחרור החטופים, בסדר גודל הגובר על הנזק שייגרם ממשבר חוקתי בזמן מלחמה.
אכן, הסכסוך הפנימי הוא סכנה קיומית ברגע הנוכחי. ואולם גם מבלעדי זאת, אל לנו להתפתות ולחזור ולתמוך בניסיונות רפורמה משפטית או במאבקים וכיפופי ידיים בין הרשויות בתנאים הנוכחיים.
הנה עובדת מציאות שצריך לדעת להשלים איתה: מחלוקות מוסריות ופוליטיות אינן מחלוקות מתמטיות. רוצה לומר, במחלוקת פוליטית כל הצדדים יכולים להיות טועים, ואפילו רעים. נתח עצום בעם שלנו משוכנע שאנחנו נמצאים במלחמה פנימית של בני חושך בבני אור, כל אחד בהתאם לצד שהוא תופס. אבל במציאות, לא אחת עלולה להיות מלחמת חושך בחושך. זה שמישהו נלחם בעוול לא אומר שהוא צודק, או שהוא מסוגל לתקן, או שניתן להשית עליו את יהבנו. האויב של האויב שלי הוא ממש לא בהכרח חברי.
אנשים שאינם מוכנים לשמוע על ויתורים או נסיגות, נוטים להיתלות בצדק. אבל זו טעות חמורה להאמין שאם אני נלחם עבור הצדק אני מוגן מפני קטטסטרופה. אף אדם לא יטען שהמוטיבציות מאחורי המהפכה הצרפתית ואף המהפכה הרוסית לא היו מוצדקות. אין ספק שלואי ה־16 והצאר ניקולאי השני היו לא רק דיקטטורים, אלא גם דיקטטורים כושלים. אבל הנה לקח מרכזי ששתי המהפכות הללו מלמדות אותנו: העובדה שאתה נלחם נגד שלטון לא לגיטימי, בשום אופן לא מהווה ערובה שהתוצאות יהיו טובות. הליברלים הצרפתים שהפכו עולמות בשביל וולטר נפלו ברשתו של רובספייר. הליברלים הרוסים חלמו דמוקרטיה והתעוררו לתוך סיוט קומוניסטי. בשביל צדק לא מספיק להפיל את הרע, צריך גם שיתקיימו תנאים שיצמיחו בעקבות זאת טוב. אין טעם לצאת מן הפח רק כדי ליפול אל הפחת.
זהירות, משיחיות שקר
להתגייסות האוטומטית מאחורי מי שבמקרה מתייצב נגד העוול, תוך עיוורון לתנאים שבמסגרתם מנסים לעשות זאת, יש שם במסורת היהודית: משיחיות שקר. האימפריה הרומאית דרסה את האוטונומיה היהודית בארץ ישראל. אפשר להבין את מי שזעמם ומשאלות ליבם הובילו אותם להתייצב מאחורי בר כוכבא־כוזיבא. עמי אירופה, מגרשי היהודים בספרד ומדכאיהם בארצות הריין ובמרחב הסלאבי, רדפו, התעללו והכבידו את עולם על היהודים. אפשר בהחלט להבין את בחירתם של רבים, שנראית לנו כיום משונה על גבול המטורפת, להשליך את יהבם על שבתאי צבי שיגאל אותם. כוזיבא וצבי הם שתי דמויות בולטות מתוך רשימה ארוכה של משיחי שקר, ששילוב של ייאוש, כעס, היבריס, משאלות לב ותחושת חוסר ברירה הביא יהודים רבים ללכת אחריהם אל אובדנם. הגיעה העת לשקול ברצינות את האפשרות שאנו נופלים בפח הזה שוב.
ככל שיש דברים לומר לזכותו של בנימין נתניהו, הם כולם בזירת החוץ. כל מי שהקשיב לו אי־פעם יודע שהדברים היחידים המעניינים אותו הם: (1) ביטחון; (2) כלכלה, כיוון שבלי כסף אין מטוסי קרב; (3) ויחסי חוץ, שהכלכלה תלויה בהם. הכול משרת את הביטחון, את "החיים עצמם". ובכן, גם בתחום הזה מדינת ישראל נחלה תחת הנהגתו את הכישלון החמור והקסקטרופלי ביותר בתולדותיה. כשמדובר בענייני פנים, נתניהו אדיש במקרה הטוב, ומזיק במקרה הרע. מורשת נתניהו בענייני פנים נעה בין רשלנות (פרעות תשפ"א, זוכרים? גם כישלון ביטחון־הפנים החמור בתולדותינו אירע תחת כהונתו) לנזק. הוא מעולם לא היסס למכור סוגיות פנים כאתנן פוליטי ולהפקידם בידי חדלי אישים לקידום מטרותיו, ומעולם לא היסס לתדלק קיטוב ואמוציות רעילות כשהדבר שירת אותו (עד לאחרונה הוא הקפיד לעשות זאת מאחורי הקלעים, וכעת גם בקולו שלו). והרי הוא האדם שלאורך שנים הפקיר את זירת יחסי הרשויות ואִפשר את ניכוס סמכויות הכנסת והממשלה בידי היוריסטוקרטים, חסידי עליונות המשפט, יותר מכל מנהיג ימני שקדם לו.
ומילא אם מדובר היה רק בנתניהו. גם אם צודקים הטוענים שמצד ניהול המלחמה אין חלופה טובה בעת הזו מהממשלה הנוכחית, זו עדיין הקואליציה הגרועה בתולדותינו. האם המפלגות החרדיות, העושות כל שביכולתן כדי לוודא שמצביעיהן לא יצאו חלילה להגנת אחיהם במלחמה קיומית, יכולות להשתתף בניסוח הליך דמוקרטי שכולם נאמנים לו ושותפים לו? האם אנשי שלושת הכ"פים, היושבים בצמרת הליכוד והממשלה, הם שיקדמו הסדר המבטיח כללי משחק הוגנים, כאלה שאינם מקנים יתרון מובנה לצד אחד של המפה הפוליטית?
כתיבת שתי הפסקאות האחרונות איננה קלה לי. אני סולד באופן עמוק מטיעון לגופם של אנשים – המפלט הקל ביותר מהצורך לדון לגופן של הצעות. אני יודע היטב ועל בשרי, שיריביי הפוליטיים עוסקים זה עשורים בפרקטיקות של השחרה ודה־לגיטימציה של מבקרי מערכת המשפט באופן בלתי־הגון ובלתי־מוצדק, בדיוק כדי שיוכלו להיתלות ב"חוסר אמון" בצד השני כאמתלה לשלילה גורפת של כל דבר שאנחנו טוענים או מציעים. היוריסטוקרטים היו כנראה זורעים חוסר אמון ומשחירים את מקדמי הרפורמה בכל מקרה, בין אם בצדק ובין אם לאו. ועדיין, אין פירוש הדבר שנבחרי הציבור המקדמים רפורמה כעת ראויים לאמון שלנו, ושהם מסוגלים לעשות זאת מבלי לקלקל יותר משתיקנו.
אדגיש: אינני טוען שלממשלת ה"ימין־על־מלא" אין כביכול זכות לפעול למען רפורמה בעת הזו. יש לה רוב בכנסת, וזכותה עומדת לה. טענתי היא לגבינו. עלינו לחזור למושכלות ראשונות, לנסות ולהיזכר מדוע בעצם קידמנו או תמכנו ברפורמה, ולשאול את עצמנו ראשית, מה אנחנו בעצם רוצים, ושנית, האם ההנהגה הנוכחית שלנו יכולה להביא אותנו אל היעד הזה. בהינתן שהתשובה לשאלה הראשונה היא הסדר חוקתי חדש, הוגן ויציב, הנהנה מתמיכה רחבה דיה בציבור כדי שיחזיק מעמד, אזי תשובתי לשאלה השנייה היא שלילית.
אין קיצורי דרך
ואולם הבעיה אינה נעוצה רק בהנהגה. השמאל היוריסטוקרטי השקיע עשורים לא רק בהרחבת סמכויותיו וביצור כוחו בשלטון בכלים פורמליסטיים, אלא גם בניסוח ובהטמעת אידאולוגיה ומערכת מושגים המשרתת אותה בכל שכבות האוכלוסיה. אם תרצו, השמאל הישראלי השקיע את הונו לא רק בהייטק, אלא גם ב"אינטק" – פיתוחים אינטלקטואליים שהפכו למערכת ההפעלה של השיח הציבורי הישראלי. הציבור בישראל, משני צדדיו, חי ונושם "דמוקרטיה מהותית". הוא מבין אינטואיטיבית את טיעוני מתנגדי הרפורמה. הימין עדיין לא הצליח להעמיד חלופה מנוסחת ושגורה מספיק לעולם המושגי הזה.
התוצאה היא שגם רבים בציבור השותף להתנגדות ליוריסטוקרטיה, אף שהם מבינים היטב שמשהו אינו כשורה, לא מבינים את הבעיה לאמיתה ומתקשים להעריך פתרונות שמציעים להם; קל וחומר שציבור תומכי היוריסטוקרטיה – לא מנהיגי המחאות, אלא מצביעי השמאל־מרכז הממוצעים – לא מבינים את ההתנגדות אליה או מסוגלים לשמוע את טענותינו. זאת כאשר בקלחת מבעבעים שורה של משקעים סוציולוגיים המטים את השיח סביב הרפורמה לכיוונים לא מועילים, מה שגרם לרבים מניסיונות הפשרה העקרים לכלול "ויתורים" לצד הימני שאינם מן העניין, בתמורה לשריון היתרונות הקריטיים שהמערכת הנוכחית מעניקה ליוריסטוקרטיה. הגורמים מאחורי העיוות ביחסי הרשויות בישראל והנצחתו עמוקים יותר ונשענים על הרבה יותר מאשר הסדרים פורמליסטיים גרועים, וחסרות לנו תפיסת העולם והנורמות הדרושות כדי להפיח חיים בהסדר החוקתי החדש ולשמור עליו לבל יתעוות גם הוא.
אין כוונתי לקרוא להקפאת מאמצי תיקון יחסי הרשויות, או להכיר בצדקתם או בטענותיהם של היוריסטוקרטים. בשם האידאולוגיה והצדק שהם מאמינים בהם, היוריסטוקרטים מנהלים זה עשורים מסכת עיקשת, ארוכה, נטולת פשרות וחסרת רצון טוב, של בישול המערכת והטייתה לטובתם. במקרה הטוב מתוך חוסר מודעות עצמית והדחקה, ובמקרה הפחות טוב – במודע ובמכוון. ועדיין, אין זה מבטיח שמי שבחר בעת הזו להתייצב נגדם, יכול להושיע אותנו. כבר כעת – משתיקון "הסבירות" התפוצץ בפנינו בדמות הפיכת כוחו של בג"ץ לפסול חוקי יסוד לרשמי – מצבנו רע מכפי שהיה לפני ניסיונות התיקון. לא זו בלבד, המתחים סביב הרפורמה ממשיכים להסלים ומוכפלים במתחים סביב אסון שבעה באוקטובר וניהול המלחמה, ואחריתם מי ישורנה. עלינו לדרוש מעצמנו את שאנו דורשים מהשמאל בהקשר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני: להסתכל נכוחה, לחדול ממשאלות הלב ולהכיר במציאות. מאבק על יחסי רשויות בעת הנוכחית יוביל אותנו מן הפח אל הפחת. כשאלו האפשרויות, מוטב להקפיא מצב ולגבש תוכנית חדשה.
אין פירוש הדבר שאין מה לעשות, או שיש לזנוח את המאמץ לתיקון יחסי הרשויות בישראל. מה שעלינו לעשות, עם כל התסכול שבדבר, הוא לשוב אל המאמץ הארוך. במהלך שנות פעילותי בעולם האינטלקטואלי והפובליציסטי הימני, הבנתי תמיד את משימת הימין בעת הזו כך: לנסח עבור הציבור מסכת רעיונית היכולה לתמוך בשינויים שישראל זקוקה להם ולגייס עבורם תמיכה רחבה; להכשיר אנשים שהפנימו רעיונות אלו להשתלבות באליטות הישראליות; ולאתר ולתמוך בנציגי ציבור המסוגלים לקדם את השינויים הללו ברמה השלטונית.
הרפורמה המשפטית התרגשה עלינו כשהיינו פחות מחצי־אפויים, וכשאף אחת משלוש המטרות הללו לא היתה קרובה להשלמה מספקת. התחושה שיש כאן הזדמנות שלא תחזור, לצד החשש מפני המשך השעיטה קדימה של מערכת המשפט, גרמו לנו להיכנע למשאלת הלב שאפשר, למרות כל התנאים החסרים, לדחוק את הקץ ולרפא נמק בן עשורים בחצי שנה של טיפול אנטיביוטי אגרסיבי. אבל אין קיצורי דרך.
על הישראלים כולם להתרכז במלחמה באויב הקיומי שמבחוץ, ולחדול מהסכלות של מאבקים פנימיים לא חיוניים. הקריאה הזו מתייחסת כמובן לא רק אל הציבור הימני שאליו אני פונה בשורות אלו, אלא גם אל יריביו, המסרבים לקחת אחריות על חלקם בתהליך המפרק את החברה הישראלית.
השמאל היוריסטוקרטי אינו רומא, איזבלה ופרדיננד, רובספייר או לנין. עם כל אי הצדק שבו, הוא אינו מתקרב לשמד, אינקוויזיציה, טרור או גולאגים. אין כאן "דיקטטורת בג"ץ". ישראל שלפני הרפורמה הייתה פגומה ודרושת תיקון, אבל היא לא הייתה סיוט רודני שאי אפשר לחיות בו, או ששווה להסתכן באובדננו כדי להשתחרר ממנו. הצדק הפנימי יכול ומוכרח לחכות.
זאת בטווח המיידי. בטווח הבינוני־ארוך, עלינו להכפיל את מאמצנו בפרויקטים היסודיים. להקים מיזמים אינטלקטואליים כפי שעשו יריבינו, ולנסח בהם את הרעיונות ואת השפה החסרה לנו ולציבור הישראלי; להכשיר אנשי אקדמיה, משפטנים, מפקדים ופקידים שיוכלו לקדם איזון ודה־פוליטיזציה של מוסדות המדינה ושל מוקדי הכוח וההון הסימבולי; ולתגמל ולקדם נבחרי ציבור המוכנים לפעול להמסת הקפאונות הפוליטיים התוקעים את ישראל.
