סיפור אחד הוא סיפור היחס למגזר החרדי. שבו אני מתאמץ להפריד בין האהבה והאמפתיה לאנשים עצמם לבין הביקורת הנוקבת על ההתנהלות והעמדות. ומשתדל לדאוג שהזעם הצודק לא יהפוך חלילה לשנאה, ובד בבד שלא ידעך ויישכח עם בוא יום הבוחר. סיפור שונה לחלוטין הוא מערכת היחסים שלי עם החרדי שבתוכי.
מאז שאני ילד זכור לי ויכוח קבוע בין אבא שלי למרדכי, בן־דודי המבוגר ממני שלומד בכולל חזון איש בבני־ברק. מרדכי נהג לומר שזו טעות טרגית שלא נולדתי חרדי. אבא שלי לעומתו טען שיש לי נפש חופשייה מדי, פתיחות רבה מדי, ושגם אילו נולדתי למשפחה בני־ברקית הייתי מוצא את דרכי אל המגזר. אני עצמי חושב שמרדכי צודק. פתיחות היא עניין יחסי, תלוי הקשר. במקום לצטט בשיעורים בהר־עציון או במחניים טקסטים של מיכאל אנדה ולואיס קרול, יכולתי לצטט בחברון או בפוניבז' קטעים מהרב קוק.
החרדיות, לעומתה, נמצאת אצלי בעומק הנשמה. בדפיקות על הסטנדר, בצורת הביטוי של שמות התנאים והאמוראים, במילים ביידיש שיוצאות בלי משים ברגעי השיא של הלימוד. כשאני מבקר בבית חמי שבשכונת הר־נוף אני הולך להתפלל רק בבית הכנסת "חניכי הישיבות". מתענג על דבר התורה שבו הדרשן עוסק בחידוש למדני מופשט שהתחדש לו בגדרי מוקצה מחמת חסרון כיס, בלי שום ניסיון לקשור אותו לאיזו תובנה קיומית או אקטואלית או אפילו לפרשת השבוע.
ארון הספרים שלי הוא ארון הספרים החרדי. ר' דוד פוברסקי, ר' שמואל רוזובסקי, הקהילות יעקב, ידם לא זזה מתוך ידי בלימוד. אני זוכר איך הזדעזעתי כששמעתי שהרב צבי יהודה הורה להוציא את ספרי ר' אלחנן וסרמן מבית המדרש של ישיבת מרכז הרב בגלל עמדותיו האנטי־ציוניות. ר' אלחנן הוא האורים ותומים שלי. אלוף נעוריי. הייתי כפסע מלקרוא על שמו לבני הבכור, לולא התברר שמדובר בבת.
כיוון שאיתרע מזלי להיוולד לבן היחיד של סבי וסבתי שלא למד ב"קול תורה", התורה שלי בפועל נראית מעט אחרת. בישיבות שלמדתי בהן הלימוד כלל גם ממשקים מסוימים עם תובנות חברתיות ונפשיות, ולפעמים אפילו עם מדע ומשפטים ועם ספרות. אך הם היו בשבילי רק הטפל. פרפראות לחוכמה. רמה אחת בלבד מעל ביטול תורה. אפילו ללימוד ההלכה המעשית ולמבחני הרבנות הקדשתי רק את הפסקות הצהריים. הלב היה ונשאר בהגדרה הלמדנית המופשטת, המתמטית, לא במפגש שלה עם המציאות.
לכן הקושי העמוק שלי בתקופה האחרונה הוא הסדק שנפער ביחסים ביני לבין החרדי שבתוכי. ככל שהימים חולפים אני מבין שהבעיה החרדית אינה בעיה של מגזר, בעל מנהיגות רקובה או מושחתת, אלא של החרדיות כתנועת נפש. אותה בריחה מן המציאות שביקשתי כל העת, אני רואה פתאום כיצד היא מביאה לנתק. גיבורי התרבות שלי, גדולי הדור החרדים, אלו שאת מימיהם אני שותה, מתגלים בחולשתם ובאדישותם. השירים על התורה כמוקד של שיגעון, שגורם להולכים אחריה "שלא ייחשב בעיניהם מלוא עולם", מעוררים בי את התהייה אם יש בה בתורה הזו משהו שעשוי להביא לידי ביטול גם את עולמם החומרי של אחרים.
באמת ובתמים האמנתי, במשך כל שנותיי כלומד וכמלמד, שהדבקות מתוך העיון האינטלקטואלי המופשט תסחוף כלפי מעלה את כל רובדי האישיות. שהכניסה אל קודש הקודשים של התורה תחזק בהכרח את הקשר לעם ולארץ. והתברר לי שהיא לא. שאפשר להיכנס אל הקודש ופשוט להישרף, כחטא נדב ואביהוא ששכחו, לפי הזוהר, להכניס איתם את כנסת ישראל. שיכולה להיות תורה שהיא אינה תורה של חסד. ויצא שהתורה הזו עצמה היא במידה רבה גם התורה שלי.
יש תיאור של הרב צבי יהודה, כשהגיע אליו החיבור האנטי־ציוני של ר' אלחנן וסרמן (עקבתא דמשיחא), שבו הרב פותח את ארון הקודש ופורץ בבכי ואומר "זה לא יכול להיות, הוא לא כתב את זה". החלק החשוב מבחינתי בסיפור הוא התנועה אל תוך ארון הקודש. שלא חלילה יעלה על דעתי שהפרידה מן החרדיות אמורה ליצור ריחוק מן התורה. להפך. היא דורשת תורה גדולה ועמוקה יותר. לימוד שאיננו מנותק מן המוסר והרגש והגוף. כזה שלא יקצוץ את כנפי הרוח של החרדי שבתוכי, רק ידרוש ממנו קצת להתבגר
