תל־אביב. עיר הקסם. המטרופולין הנוצץ. הבועה התרבותית שגורמת לכל מי שיוצא ממנה להרגיש כאילו הוא נשאר מאחור. עיר שבה כל בר חדש הוא "קונספט" וכל קפה הוא "בוטיק", ואם את רק מעיזה להזמין קפה רגיל ולא "אתיופי בשטיפה כפולה שנקטף בליל ירח מלא בידי נזירים בודהיסטים" המלצר יסתכל עלייך כאילו ביקשת ממנו להרעיל לקוחות. העיר הזאת תמיד הילכה עליי קסם, גרמה לי להאמין שיש חיים מחוץ לנטפליקס ושאפשר להיות חלק ממשהו גדול יותר. אבל אז הגיע הלילה ההוא, הלילה שבו הבנתי שתל־אביב היא לא רק גיאוגרפיה, היא מצב נפשי. כל זה התחיל כשחבר התקשר, נלהב כמו מורה לחינוך גופני שקיבל משרוקית חדשה. "יש קומיקאי מטורף בהבימה, חייבים ללכת". הסברתי לו בעדינות שהדרך מהבית שלי היא שעה וחצי ביום טוב ושבועיים וחצי ביום רגיל, אבל הוא התעקש, אז נעניתי. מה כבר יכול להשתבש?
אחרי יום עבודה שכלל סדרה של קטסטרופות קטנות התקשרתי לחבר. "תגיד", פתחתי בהיסוס של מי שיודעת שהיא עומדת להיזרק מגג בניין, "תתבאס אם אבריז?" והוא, כמו מטפל רגשי שלמד פסיכותרפיה בקורס ערב ברייכמן ענה: "זו בדיוק הסיבה ללכת, את תשכחי מהכול!" כל הסנסורים בגופי התריעו שלא אעשה זאת. כמו בסרט אימה, כשהבחורה היפה הולכת למרתף החשוך כי היא "שמעה רעש מוזר" ואת מתה לצעוק לה מהספה "אל תלכי לשם, טמבלית", אבל היא בכל זאת הולכת.
אז לבשתי מדי א', נעלתי עקבים, לגמתי כוס קפה חזק ויצאתי לדרך. שעה וחצי ופקקים אחר כך הגעתי לחניון הבימה, שם חיכו לי שלשלאות ושלט "סגור". קימטתי את המצח. אולי זו טעות אופטית? אולי אני סובלת מהזיות? הקפתי את החניון פעמיים. אולי יש כניסה סודית שידועה רק לתל־אביבים אמיתיים? מי סוגר את חניון הבימה בערב הופעות? זה כמו לסגור את הכותל המערבי בערב יום כיפור. זה משהו שלא עושים! 20 דקות של סיבובים אקראיים ברחובות הובילו אותי לבסוף לחניון בתעריף מופקע במרחק עשר דקות הליכה, שתורגמו ל־25 דקות בזכות העקבים שלי. לא רק לרכב שלי לא היה מקום, גם לרגליים לא היה איפה ללכת, כי העיר הזאת כבר מאה שנה בעבודות בכביש. מדרכה אחת הפכה לתעלה פתוחה, ומדרכה אחרת לערמת חצץ. התפתלתי ביניהן כמו פליטה שחוצה שדה מוקשים, ולבסוף הגעתי לפתח התיאטרון מיוזעת, עצבנית, עם שלפוחית בכף הרגל הימנית ונשימה כבדה כאילו רצתי מרתון – רק כדי לגלות שהכרטיסים האלקטרוניים נמחקו לי מהטלפון, ושנשארו עוד 20 דקות לסוף ההופעה.
עמדתי שם מובסת. לא על ידי החיים או הגורל או אפילו מרפי וחוקיו, אלא על ידי תל־אביב עצמה. אומרים על העיר הזאת שהיא מלאה בדושים, אבל האמת שהעיר עצמה היא הדושית האולטימטיבית. היא כמו סוכן שמשווק לך פוליסת ביטוח חיים שבפועל מכסה רק מקרי מוות שקרו מנפילת מטאור בזמן שאת עומדת על רגל אחת ושרה את ההמנון הלאומי. העיר הזו מפעילה עלייך קסם, גורמת לך להאמין שאת חייבת אותה, שבלעדיה את איזה ג'וק פריפריאלי חסר תרבות, ואז, כשאת כבר שם, היא עושה לך "פו" בפרצוף ומשאירה אותך במדרכה השבורה בצחקוק של "אופס, אי דיד איט אגן".
אמנון דנקנר פרסם פעם טור היתולי שנקרא "למה אנחנו שונאים את עצמנו כל כך". הוא פורש שם טענה מטרידה אך מבריקה – שכל הדפֵקות והמחדלים בחיינו הם לא תאונות או צירופי מקרים אכזריים. אנחנו יודעים שאנחנו עומדים להידפק. "שיקום מי שלא חיכה לפחות פעם אחת בחיים לטלפון חשוב", כותב דנקנר, "ובדיוק כשהיה צלצול הוא רץ מהשירותים עם המכנסיים מידלדלים מסביב לקרסוליו ונפל על הרצפה כמו טמבל". לדבריו, "בכל אדם מתחבא שיעי קטן שאוהב להתייסר סתם בשביל הכיף". ותל־אביב יודעת את זה. היא יודעת שאנחנו נמשיך להתלהב ממנה, נו מטר וואט. אנשים מוכנים לגור בקופסאות של 70 מ"ר בצפון הישן, לקנות תפוח ב־15 שקל באם פם ולהסתובב 500 רונדלים כל ערב בחיפוש אחר חניה. פלא שהיא עושה עלינו קטעים? היא יודעת שנחזור כי אנחנו לא לומדים.
כל אותו הערב יכולתי לשתות דרינק ב"בר במדבר" ביישוב שלי, עם אלף מקומות חניה חינם ואנשים שלא פותחים כל משפט שני ב"חדמ"ש" ולא מכניסים את המילה "גבריריות" לכל שיחה. במקום זה סיימתי את הערב המסויט הזה בבר תל־אביבי טיפוסי, עם ברמן ששואל 'איזו חוויית אוכל את רוצה לחוות הערב?' (תשובה: את החוויה של להזמין כרטיס להופעה בעיר הזאת ואשכרה להצליח להגיע אליה) ואכלתי סלט יקר מדי עם קוקטייל פלצני. חזרתי הביתה בדיוק כמו שבאתי – גמורה, מתוסכלת ועם כאב ראש. אז לילה טוב, תל־אביב. תמשיכי להיות הסדיסטית הנוצצת שאת. להבטיח עולמות ולספק גיהינום. לגבות מחיר של מלון חמישה כוכבים ולהציע שירות של אכסניית נוער.
אני שונאת אותך. נתראה בשבוע הבא.
