תשמעו סיפור, יש לי חברה נהדרת ששמה דנה פרנק, אנחנו לא ממש חברים האמת, פעם היא הייתה סוג של בוסית שלי בתאגיד, היא בחורה חכמה מאוד וחדה מאוד ומעניינת מאוד, וגם קולית שאין דברים כאלה, ולפני חודש בערך קיבלתי ממנה הודעה איומה ונוראה – "שלום יאיר, בעשרים ושבע במרץ אני מארגנת ביחד עם חברתי תמר ערב בבית אריאלה – ערב על פרידות מחברים. ערב סיפורים שבו כל אחד/ת מספר סיפור על חברות שנגמרה. הרעיון הוא לשים זרקור על פרידות חבריות שמקבלות הרבה פחות מקום ויחס מפרידות רומנטיות. חשבנו שיהיה מדהים אם תהיה אחד הדוברים בערב, אם זה נשמע לך מעניין אנחנו נשמח לדבר ולסגור". זה מה שהיא כתבה לי! ואני עניתי לה – "וואאאאאההההההההההההההההה", ככה, פעמיים ו', חמש פעמים א', ושבע עשרה פעמים ה', ודנה כתבה לי, "זה חיובי או שלילי", ואני כתבתי לה – "זה טריגרי".
כי באמת הנושא הזה, הסיפור הזה, של חברים שמתרחקים, שמנתקים מגע, שמפנים עורף, זה סיפור כל כך כואב וצורב ולא מדובר. זה כואב לא פחות מפרידה רומנטית או מסכסוך במשפחה. זה כואב כואב, הכי כואב שיש, והחיים מלאים בסיפורים כאלה, ואף אחד לא מדבר עליהם. הנושא הזה כאילו נופל בין הכיסאות של החיים. וחשוב לדבר על זה לדעתי. בכלל, חשוב לדבר על מה שכואב. חשוב לא להדחיק. ולכן אמרתי לדנה שאני אבוא. כי יש לי סיפור לספר.
והסיפור שלי קרה לפני שבע שנים, בשנת אלפיים ושמונה עשרה, אייי אייי אייי, כשחברי האהוב והנפלא דוד נפרד ממני, במדרגות של בית הנסן, לא רחוק מהקפה החמוד שיש שם, היינו אמורים לשבת לקפה, לשתות משהו ולקשקש קצת, אבל עוד לפני שהגענו לקפה, דוד עצר אותי, ואמר לי, יאיר אני לא יושב איתך לקפה עכשיו, ואני צחקתי ואמרתי לו, לא הבנתי, ודוד הסתכל עליי ואמר לי, יאיר אני נפרד ממך, אני לא רוצה שנהיה חברים. ואני התחלתי לגמגם, התחלתי לשאול אותו, מה זאת אומרת נפרד ממני, אנחנו חברים מכיתה ט' בערך, אנחנו הכי קרובים בעולם, המשפחות שלנו חברות, מה זאת אומרת נפרד ממני, ודוד הסביר לי במילים קרות ואיומות, שהוא הגיע למסקנה, שהחברות הזאת לא עושה לו טוב, ושאין שום טעם שאני אנסה לשכנע אותו או משהו. זהו, "זאת ההחלטה שלי יאיר", ככה הוא אמר. ואני נותרתי שם, הלום וחיוור ומבוהל, על המדרגות של בית הנסן, שהיה פעם בית מצורעים. זאת הייתה חברות יפה ומרגשת. היה לנו כיף. טסנו לחו"ל ביחד. טיילנו באירופה ובארצות הברית. דוד היה ועודנו האיש הכי מצחיק שפגשתי. איש כיפי ועמוק ואמיץ ומגניב, הוא הכיר לי את הספרים הכי טובים שקראתי, הוא השמיע לי את המוזיקה הכי שווה ששמעתי, היה כיף לשבת איתו ולרכל איתו ולעשן איתו וללמוד איתו, הוא היה איש כזה, מעורר לב, מעורר השראה, החברות שלנו הייתה עמוקה כזאת. כל החברויות עמוקות. אבל בכל השיחות שלנו, ישר דיברנו על הלב של הדברים. על מה שכואב ומתיש. הוא עזר לי לצלוח את הימים העצובים שעברתי אחרי הלידה השקטה שעברנו שיזינג ואני. הוא הכין אותי בנדיבות לקראת הלידה של חיה. הוא סיפר לי איך זה מרגיש להיות אבא. הוא נתן לי כמה עצות להורות שהולכות איתי בלב, ושילכו איתי כל החיים. היו לנו כמה תאקלים לאורך הדרך. ריבים קטנים וכואבים. אני לא אכתוב כאן את השתלשלות הדברים. אבל היו לנו כמה קשיים. מבחינתי הם היו טיפה חסרת משמעות בים של חברות אמיצה ועמוקה. מבחינתו הריבים האלה היו פני הדברים. בחודשים הכואבים שעברתי אחרי שדוד נפרד ממני, התחלנו להתכתב במייל על כל הריבים שהיו לנו לאורך הדרך. אני ניסיתי לגונן על עצמי, להסביר לו שהוא מפרש אותי לא נכון, ולהילחם על החברות הזאת. דוד רק נעלב ממני יותר ויותר. מיום ליום הקרע החמיר. אני לא אגזים אם אני אכתוב שזו הייתה אחת התקופות הכי עצובות שעברתי בחיים. הימים האלה של המיילים. לא הבנתי למה זה קורה לי או למה זה מגיע לי. הייתי כעוס ומושפל ופגוע. עד עכשיו אני מחזיק את הכאב הזה מתחת לעור. בין הדמעות לאישונים.
ובשבוע שעבר, רחמנא ליצלן! עליתי על במה מול אולם מלא אנשים בתל אביב, וסיפרתי את הסיפור שלנו, של דוד ושלי. סיפרתי על הימים המופלאים שעברנו ביחד. סיפרתי על כאבי הפרידה הצורבים. סיפרתי על הגעגועים ועל הכעס. על הקלות האיומה שבה שני חברי נפש הופכים לשני זרים. אני לא היחיד שדיבר בערב הזה. אחריי ולפניי דיברו עוד כמה דוברות חכמות ומרגשות, וגם הן, כמוני, הגיעו לערב הזה חשופות ופגיעות. הן הניחו את הלב שלהן על השולחן. הסיפורים שלהן היו שוברי לב. עצובים ומרגשים. מתברר שזה דבר שקורה בעולם. חברים נפרדים מחברים. חברויות נגמרות, מתפוגגות, נחתכות באחת. זה משהו שקורה בעולם, וגם לי זה קרה. לפני שבע שנים, במדרגות של בית הנסן. וכשסיפרתי את הסיפור שלי, בספרייה בבית אריאלה בתל־אביב, ממש הרגשתי איך כל היושבים בחדר, כל הקהל, ממש מחבק אותי ועוטף אותי ואוהב אותי. כי הכאב הזה שסיפרתי עליו, הוא כאב צורב ומוכר, ולא מספיק מדובר. שכוייח זה הסיפור. איזה חיים.
