מעולם לא היה סרט שיצר סביבו פולמוס כל כך גדול, זמן כה רב טרם יציאתו, כמו עיבוד הלייב־אקשן החדש של ל"שלגייה". לאורך הפקתו הארוכה הצליחו יוצריו לדרוך על כל מוקש אפשרי בשדה פוליטיקת הזהויות הנפיץ ולעצבן את מי שרק אפשר מכל קצות השיח. כעת הסרט פה, וזה הזמן להתרשם אם הבלגן הגדול היה באמת מוצדק.
"שלגייה ושבעת הגמדים" פורץ הדרך מ־1937 נותר אחד מסרטי האנימציה החשובים והאהובים שנוצרו. בעיבוד החדש עדיין יש מלכה רעה, גיבורה טובה, גמדים ותפוח מורעל, אבל הטיפול בחומרים השתנה לא מעט כדי להתאים את הסיפור לקהל המודרני. אוי ויי. ראשית, לתפקיד שלגייה לוהקה רייצ'ל זגלר החצי קולומביאנית שחומת העור. כדי להצדיק את המהלך, הסרט מבהיר כי שם הגיבורה כבר אינו קשור לצבע עורה, אלא ניתן לה על שום סופת השלגים שבמהלכה נולדה, נו מילא. שינוי מהותי יותר נעשה לאופייה – מנערה תמימה שמפנטזת על אהבת אמת, ללוחמת חופש שיוצאת לשחרר את עמה מידה של המלכה הרעה (גל גדות). לפיכך, גם נסיך על סוס לבן כבר אינו נדרש כאן, ובמקומו אנו מקבלים את ג'ונתן (אנדרו בורנאפ), עוד לוחם חופש, הפעם בצורת גנב מקסים בעל מודעות חברתית שמנהיג קבוצה אקלקטית ומיותרת לגמרי של שבעה גנבים (נא לא להתבלבל עם שבעת הגמדים), ובהם גם אישה שחורה וגמד. כי פשוט חייבים לתת לכולם ייצוג. לפחות דיסני, שכנראה למדו משהו מאינספור טעויות העבר, עושים הפעם מאמץ לאזן מעט את הפרוגרסיביות המאולצת – בצעד מפתיע הם מותירים בידיו של ג'ונתן, הגבר הלבן־גם־אם־לא־ממש־פריווילגי, משהו מגבריותו הקלאסית והוא זוכה להציל את שלגייה, פעמיים! יותר מכך, השינוי בדמותו של ג'ונתן מאפשר לזוג האוהבים אשכרה לפתח מערכת יחסים, דבר שלא היה קיים בסרט המקורי, וזהו כנראה המהלך המוצדק ביותר בהפקת הגרסה החדשה.
נקודת אור נוספת היא שבעת הגמדים, בלי ספק הדמויות האיקוניות ביותר מהסרט המצויר. לאחר תהפוכות הפקה רבות הוחלט לבסוף לא להסתכן ולהציג את הגמדים בגרסת אנימציה ממוחשבת שמשמרת את סגנון מראם המקורי. בשל זמן ההפקה הקצר יחסית שהוקצה לשינוי הזה, התוצאה אומנם גולמית ומעט גסה, אבל היא ממש לא נוראה כפי שחששנו, וכיצורים אגדתיים שוכני היער הקסום הם דווקא משתלבים היטב בסביבתם. הסצנות עמם מצליחות במשימתן לפרוט על מיתרי הילדות ולספק מעט נחת נוסטלגית. ציון טוב מגיע גם לשירים החדשים, שמצטרפים לארבעת השירים האהובים שנותרו מהמקור. דיסני החליטו בתבונה לחזור לעבוד עם צמד כותבי השירים הנהדר בנג'י פאסק וג'סטין פול ("האמן הגדול ביותר", "לה לה לנד", "אלאדין"), ואלו לא אכזבו. את העבודה משלימה זגלר, בחורה בלתי נסבלת בעליל, אך זמרת מעולה. גל גדות, חוששני, פחות מרשימה בקולה, ולצערנו גם שחקנית מאוד (מאוד) מוגבלת. היא צולחת את שירה היחידי ממש בקושי, ומלבד מראֶהָ המדויק לדמות, דיסני היו יכולים להרוויח משחקנית מוכשרת יותר.
אז עם ווק "לייט" בלבד וגמדים חביבים, שלגייה אומנם מצליח לשרוד את המהמורות המסוכנות, אלא שבסופו של דבר הוא נופל ב"בייסיקס": תסריט מבולגן ובימוי משמים שבשום שלב אינם מצליחים לייצר חוויה מלהיבה. הבעיה המרכזית מתגלה במערכה השנייה שאינה יודעת מה לעשות עם שבעה גמדים, שבעה גנבים ושלגייה קרבית שאמורה להילחם בחיילי המלכה. על הסיפור המקרטע מכבידים גם דיאלוגים תיאטרליים שכופים על השחקנים התנהלות מלאכותית, לעיתים קשה לצפייה. התוצאה הילדותית תתאים לקטנים, אבל תתקשה לשכנע את הוריהם. שלגייה אולי אינו הסרט הנורא שממנו חששנו, אבל הוא גם לא מספק את הסחורה – אין תמורה מספקת להשקעה העצומה בהפקתו בת ה־270 מיליון דולר (!) ולא לזמן שלכם, אם עברתם את גיל 12.
