פיקמן הוא אמן ידוע שהחליט לעזוב את חייו המהוגנים בצד הנכון של בוסטון ולעבור לשכונת עוני, למקום אותנטי שבו יוכל ליצור. אריך זאן הוא נגן ויולה דה גמבה אילם שמנגן את המוזיקה שלו בכל לילה. אף על פי שכל אחד מהאמנים האלה הוא גיבורו של סיפור שונה, לשניהם יש מבקר חיצוני – מספר הסיפור – שמתרשם מהאמנות שלהם וצורך אותה ביראה ובעונג. בכל אחד מהסיפורים סופה של אותה אמנות טוטלית לכלות את הכול.
המודל של פיקמן • המוזיקה של אריך זאן // הווארד פיליפס לאבקרפט | הוצאת קתרזיס / 80 עמ'
שני הסיפורים הקצרים האלה הם פרי עטו של הסופר האמריקני הווארד פיליפס לאבקרפט, סופר אימה ופנטזיה שזכה לעדנה ולכבוד דווקא אחרי מותו. הקובץ מאגד את שני הסיפורים, שפורסמו בעבר בכתבי עת, מכיוון ששניהם מדברים על מעשה האמנות הפותח את השער בין העולמות – העולם המהוגן והעולם הרוחש יצורים אפלים. פיקמן, גיבור הסיפור הראשון, אף נחשד כי בשביל ליצור את אמנותו ולהגיע לדרגת הייצוג הגבוהה ביותר עבר לצד האפל והשחית את נפשו. האם הרצון ליצור אמנות מוחשית וחזקה הוא סיבה מספקת להשחתה הזאת? המספר מסתכל על יצירתו של פיקמן בעיניים קרועות, אבל עדיין מסתכל: "הוא שיקף בקור רוח ובלעג עולם אימה יציב כלשהו. אלוהים יודע מה היה אותו עולם ואיפה הוא ראה את הצורות הטמאות, אבל דבר אחד היה ברור: בכל מובן, ברעיונותיו ובביצועם, פיקמן היה קפדן, דקדקן וריאליסט כמעט מדעי". העמדה הדו־כיוונית הזאת שמתבטאת ברוח המְסַפרים בשני הסיפורים היא במידה רבה קולו של לאבקרפט, ודעתו על אמנות ויצירה בכלל.
הסיפורים יחד מונים 80 עמודים ומגיעים בספר כיס קטן, פורמט שזכה לעדנה מחודשת בעת האחרונה. כיום שיעור גדול מהאוכלוסייה אינו קורא ספרים כלל, ורבים מהאנשים שאינם קוראים אינם בטוחים שיצלחו יותר מכמה עמודים. ספרי כיס, במהותם, נוצרו כדי לאפשר לאנשים לסחוב אותם עמם לעמל יומם. ואילו היום אותם ספרים התחלפו בסמארטפונים. ואולי החזרה לספרי הכיס נועדה בעצם להחליף את הסמארטפונים? הרי הם חולקים מאפיינים רבים: דרך ההחזקה, הגודל, קוצר היריעה שמאפשר לסיים את הדברים ולא להתמסר לשעות ארוכות, הפונט.
לאבקרפט נפטר ב־1937, ולפיכך הקריאה בסיפוריו נושאת גוון מעט נוסטלגי. לא רק מבחינת סגנון הכתיבה אלא גם מבחינת המתואר בהם – עליות גג טחובות בצרפת, ואנשים שמפחדים מכלי תחבורה כמו מכוניות ורכבות תחתיות. בהתחשב בסרטי האימה הגרפיים וטרילוגיות הפנטזיה המוצגות בקולנוע, קשה לתאר מצב שבו יעדיפו צעירים לקרוא תיאור של ציורים מפחידים על פני כניסה פשוטה לטלגרם.
מבט קצר על שוק הספרות מלמד שספרי הכיס שהוצאות מוציאות נוטים יותר לכיוון הקלסיקות. יכול להיות מעניין לנסות להבין למה. אולי זו דרך להנגיש את הסיפורים האלה לדור שמתקשה בקריאתם? אולי רצון לבדל את הספרים האלו כספרי בוטיק במהדורה מיוחדת? אולי רצון לייצר פורמט נגיש יותר מספרים עבי כרס? ואולי זו התפתחות שתשפיע לא רק על הקוראים, אלא גם על הכותבים – והם יכתבו כתיבה תמציתית ומדויקת יותר? ייתכן, ויהיה מעניין לגלות לאיזה כיוון יפנו ספרי הכיס האלו בהמשך.
הספרייה
עוד שלושה ספרי כיס
מסעות בשביס בארץ ישראל // יצחק בשביס–זינגר, בלימה
בלימה, הוצאה שמגדירה עצמה כהוצאה עצמאית לספרות יהודית רדיקלית, קיבלה על עצמה את תרגום רשימותיו של בשביס–זינגר מביקור שערך בישראל בשנת 1955.
ריצת אמוק // שטפן צווייג, עם עובד
נובלה פסיכולוגית שמתרחשת בהודו שבשליטת אנגליה, אי אז בתחילת המאה הקודמת.
פרנסוס על גלגלים // כריסטופר מורלי, זיקית
הלן מקגיל מחליטה שהיא רוצה לערוך שינוי בחייה, וקונה קרון ספרים מרוג'ר מיפלין. יחד הם עוברים הרפתקאות על הקרון, נפרדים ומתאחדים.
