הכול התחיל בשנת 1961 בדוכן קטן ברחוב עוזיאל ברמת־גן, כשצבי (סביח) חלבי, יהודי ממוצא עיראקי, החליט להכניס את סעודת בוקר השבת המסורתית המכילה חציל, ביצה, גרגרי חומוס ותפוחי אדמה לתוך פיתה ולמכור לנהגי האוטובוסים של קו 63. עד היום הדעות חלוקות מה מקור שם המנה, האם על שם אותו צבי חלבי, או על שם המילה בוקר בערבית, או אולי בגלל ראשי התיבות סלט ביצה חציל. מאז, הסביח היה למנת רחוב יוצאת מן הכלל שתמיד באה בטוב.
64 שנים אחר כך, יום שישי שרבי בקריית־גת, בירת חבל לכיש, האספלט מפיץ אדי חום, אבל אנחנו לא כאן בשביל תחזית מזג האוויר – אנחנו כאן בשביל סביח. אנחנו נכנסים לסביח פרישמן ומבחינים על הדלפק בערמת חוברות ליקוטי מוהר"ן, ברקע מתנגנת מחרוזת שירים באווירת יום שישי, ומעל הכול ניצבים ברכת הבית ודיוקן ענק של רב מאיר עיניים. הצוות לא מהאזור – הם מראשון־לציון, לוד והסביבה, אבל נפלו בקסמיהם של אנשי קריית־גת וחבל לכיש. בינתיים כל הסימנים רומזים לכך שהסביח ישמח לבב אנוש. מאחורי הדלפק עומד בחור חייכן ואדיב, בן 23, בעל קול צרוד של מישהו שכבר צעק "סביח אחד רגיל עם הכול!" לפחות מאה פעם היום. אנחנו מחייכים אליו חזרה ומבקשים שיעשה חצי מנה, חיש מהר הוא שולף פיתה קטנה וזורק לתנור, פיתה שתכף תהפוך למצעד טעמים חגיגי.
היעד : סביח ישמח לבב אנוש
בתוך הפיתה: סעודת שבת מבגדד
מסקנות: מה שטוב לנהגים של קו 63 ברמת–גן טוב גם לנו
הכול טרי־טרי ויפהפה – וזה ניכר בבליל הריחות והצבעים. העלים ירוקים ירוק כהה, החריף החי צובט באף, ירוק בהיר ורענן, העמבה יפה וכתמתמה כמעט צהובה, והאריסה בגוון אדום עמוק כזה שצובע את השמן, והשמן בתורו את הבגדים. ואז מגיע רגע האמת: הבחור מאחורי הדלפק מחייך אלינו ואומר, "אני אשים לכם מה שבא לי", במין חצי הצעה – חצי עובדה. רגע מלחיץ, אבל ברור לנו שאנחנו הולכים על זה, זו לא מסוג ההצעות שנסרב להן. הוא טוען את הפיתה בכל טוב – חומוס, סלט קצוץ, אריסה, טחינה, עמבה, בצל חי, עלי בייבי, וכמובן נסיכי האירוע – חציל זהוב מטוגן בשמן עמוק פרוס לאורך, ביצה בצבע חום בהיר ותפוח אדמה כל כך רך שפלא שלא היה לפירה בדרך לפיתה.
החוויה אומנם בפיתה קטנה, אבל ענקית בספקטרום הטעמים, שילוב של רוך ועזות. עפנו גבוה כבר מהביס הראשון. וזה בדיוק הייחוד של סביח. הבסיס בנוי על טעמים רכים, פיתה קלה ואוורירית, חציל שומני ונימוח, ביצה בשלה ורכה ותפוח אדמה חלק כמעט ענני. כל אלו הם מצע מופלא ועדין שאפשר להעמיס עליו ים של טעמים מתפרצים. חריף טרי, עמבה, טחינה לימונית, אריסה, חמוצים, לימון כבוש – והפיתה בעינה עומדת. היה פשוט נפלא.
כמה זה עלה לנו. פיתה קטנה במחיר גדול. המחירים לא נמוכים, 25 שקל לחצי מנה (שזה למעשה פיתה קטנה יותר), 35 שקל למנה רגילה. למען האמת אלו המחירים כמעט בכל הארץ, גם בבסטה האיקונית של פרישמן באבן גבירול בתל־אביב מנה עולה 35 שקלים, אבל למה באנו לקריית־גת אם לא כדי להתחמק ממחירים מופקעים? ובכל זאת אומרים שהטוב עולה ביוקר, ואנחנו באנו בראש פתוח יחסית, וקצת מקום פנוי בבטן.
לסיכום. תמיד מאוד אהבנו סביח, והיום הבנו קצת יותר טוב למה. ותודה לסביח פרישמן קריית־גת שהביאנו עד הלום. חצי הפיתה הזו מגיעה בתוך שקית קטנה, מאוד שימושית ומתאימה לתפקידה – כמו מעטפה לשליחות גורלית של טעמים. יש מקומות נוחים לישיבה, והכול נקי יחסית – האמת, כשהפיתה מלאה בטוב כזה, מי בכלל מסתכל על הרצפה. בסופו של דבר, אנחנו יוצאים בטחינה על החולצות, חיוך על הפנים, ותחושה שהבטן שלנו חוותה רגע של חסד. אחרי הכול, הסביח במקור הוא החמין של יהודי עיראק – ובסביח פרישמן קריית־גת, זה כנראה הכי קרוב שאפשר להגיע לקדושה בפיתה.
סביח פרישמן קריית–גת אסתר המלכה 7, קריית–גת.
כשרות: בד"ץ בית יוסף
