בשבוע שעבר העלה אביב גדג׳ לדף הפייסבוק שלו סרטון יחסית ישן שבו רואים אותו יושב בשעת דמדומים נוגה על ספה מתפוררת בחצר ביתו שבעוטף עזה ומנגן את ״שיר ההד״ של אריק לביא. הבן הקטן שלו עומד לידו, מסתכל עליו, מדי פעם מביט למצלמה. הוא נשען בידיו הקטנות על הברכיים של אבא שלו, מדי פעם דופק על צוואר הגיטרה ופולט הברות מתוקות, שאחת מהן היא ״אבא!״. לקראת סוף הסרטון הבת של אביב מגיחה לפריים מאחור, היא מחזיקה בידה איזה צעצוע, היא רוצה משהו, ואביב מפסיק לשיר ולנגן וקורא לה אליו. זהו, זו כל ההתרחשות בסרטון הקצרצר הזה שתיעד חי אפיק, ושאני צפיתי בו בלופ. לא סתם צפיתי בו וחזרתי וצפיתי. היה משהו מזוקק מאוד בדקה הזאת. משהו שאני מהרהר בו הרבה, חושב עליו ועסוק בו כמעט באופן יומיומי. מאז שהתחתנתי, ביתר שאת, מאז שנעשיתי לאבא עוד יותר ומאז שפרצה המלחמה – בכלל. המשהו הזה הוא חמקמק, לרוב קשה לנסח אותו במילים או להניח עליו את האצבע. הוא גם משתנה מאדם לאדם, ממקרה למקרה ומתקופה לתקופה. הוא יכול להישמע לעיתים יומרני מאוד ולעיתים קלישאתי מאוד, אבל יש רגעים שלפתע הוא מתבהר וזורח. ממש כמו בסרטון של אביב גדג׳ והילדים.
פעם, כשהייתי נער, אהבתי אמנים מדוכאים ושירים עצובים וסרטים עם גיבורים טרגיים וסופים מייאשים. פעם אהבתי את הפוזה המלנכולית הזו שבה הכול היה אפוף בעשן של סיגריות ושיטוטים ארוכים בלילות הקרים של ירושלים. חשבתי אז שדיכאון ויגון ואנחה הם הדבר המגניב והחתרני שקורא תיגר על המציאות הרגילה, הלא עמוקה, הממשיכה בשלה. התקשיתי להאמין לאופטימיות. חשבתי כמו הרבה נערים מתבגרים שהאמת היא עצב, וששמחה היא סתם. אבל הזמן עבר, וככל שהוא עבר הבנתי אט־אט שזה בדיוק הפוך. שהדבר החתרני והמגניב באמת הוא דווקא הבחירה בחיים. באמנות במיוחד, אבל גם בחיים עצמם.
בחירה בחיים היא דבר מורכב, כי הרי לא הכול סבבה, לא הכול אופטימי, לא תמיד קל. במיוחד לא בתקופה האחרונה, שבה מטבע הדברים יש הרבה עצב באוויר
הרבה גיבורי תרבות שלי בחרו בחיים. אביתר בנאי ושולי רנד ועמיר בניון ואביב גדג׳, שלא נדבר על המקרה של ניק קייב הצדיק. כל אחד בדרכו הוא, כל אחד וסיפור חייו המסועף. אני יודע שבשביל כמה מהם לפחות זו שאלה גדולה – האם אפשר ליצור משהו עמוק ממקום שיש בו חיוּת, ממקום שיש בו עין טובה ונפש חפצה, ממקום שיש בו אחיזה בחיים עצמם? פעם שמעתי מישהו אומר שמתוך שמחה נכתבים רק שירים מזרחיים וחשבתי שזו אחלה הגדרה לתחושות ההן שחשתי בנעורים, אבל היום אני חושב שהוא טעה.
אני לא בומר. אני לא כופר בטובה של ימי הנעורים שלי. אני לגמרי מכיר בערך שהיה לעצבות ההיא. היא נתנה לי הרבה מקום, האמנים שליוו אותי אז באוזניות נתנו לי יד וכתף ולב. הרגשתי שהם מבינים אותי וכותבים אותי ואליי. ואני בעצמי התחלתי לכתוב וליצור מהמקום הבודד ההוא.
אבל היום, היום אני במקום אחר, מקום שרוצה לבחור בחיים, ואחרי הסרטון של אביב גדג׳ הבנתי את זה אפילו טוב יותר. הבנתי שהבחירה בחיים היא למעשה תדר קיומי. תדר עמוק. לא קל. תדר שיכול לעבור גם בשירים ״עצובים״ לכאורה. הבחירה בחיים אינה מחייבת איזו הוללות, איזו קלות דעת, איזו שמחה מתפרצת בלתי פוסקת. להפך. בחירה בחיים היא דבר מורכב, כי הרי לא הכול סבבה, לא הכול אופטימי, לא תמיד קל. במיוחד לא בתקופה האחרונה שבה מטבע הדברים יש הרבה עצב באוויר. יש עדיין חטופים רבים בעזה הארורה, יש חיילים שברגע זה ממש מסכנים את חייהם למען הביטחון שלי, שלנו, יש משפחות שלמות שאיבדו את היקר להן מכול, יש בהלה וחושך, ולעיתים האופק בלתי נראה. ובתוך כל זה, יש כל הזמן איזה דיבור על תקווה. תקווה שנאמרת בלחש. ואצלי, באופן אישי, התקווה הזו עשויה מעצם האפשרות לקוות. אפשרות שהיא עצמה פעולה של בחירה בחיים. תדר של אופטימיות מפוכחת.
אביב גדג׳ לא סתם העלה את הסרטון שבו הוא שר את מילותיו של יעקב שבתאי: ״ליל ירד בין צוקי הר נבו / צבוע בוכה אל מדבר וחולו / קולי מחפש את רעי / "הו מה רחוק!" / והד לי ענה מפסגת הר סיני: / "הו מה רחוק, רחוק, רחוק, רחוק!" אביב מחפש את רעיו, שנרצחו ונחטפו. הו, כמה הם רחוקים וכמה מתסכל ההד החוזר שאינו מחזיר איתו בחזרה את מי שכבר איננו. אבל שם, בתחתית התמונה יש ילד קטן וילדה קטנה, שעוד לא מבינים הרבה, והם דופקים בידיים קטנות, וקוראים קריאות מתוקות, ובעיניים שלהם, עמוק־עמוק בפנים, נמצאת התקווה, ולפעמים צריך להפסיק לנגן וללכת להכין חביתה לארוחת ערב.
