פעם חשבתי שמבקרי ספרות נוטים להתעלם מספרי פנטזיה כי זו סוגה "נמוכה" יותר מספרות יפה. היום אני מבינה את האמת: אלה פשוט ספרים שקשה מאוד לתאר. איך אפשר לסקור בקצרה עלילה של ספר, כשצריך שלוש פסקאות רק כדי להסביר את חוקי הפיזיקה של העולם החדש שנרקם בו? בשבועות שחלפו מאז שקראתי את "תחתית הבאר" ועד שמצאתי את זמן המקלדת לכתוב עליו, התחבטתי בשאלה: מאיפה בכלל להתחיל?
ספרה השני של קרן לנדסמן, שהוא גם המשכו של "לב המעגל" המצליח, ממחיש לא רק את הקושי בלכתוב על הסוגה, אלא גם את כוחה. פנטזיה יוצרת עולמות חדשים, שנותנים זווית מבט חדשה על העולם הישן. העבודה הספקולטיבית מבצעת הסטה במציאות, הרחקה מהתבניות המוכרות לנו, והמסגור המחודש מאפשר לנו לבחון את הקיים מפרספקטיבה שהמין האנושי עוד לא הספיק לעייף עד כלות.
אף שפנטזיה היא עבודת הרחקה, אני מוצאת שככל שהיא מתרחשת בסביבה קרובה יותר לקורא, היא מרתקת יותר. הקורא הישראלי רגיל לקרוא פנטזיות שנוצרו מעבר לים. העולם שבנתה ג'יי־קיי רולינג ב"הארי פוטר" הוא פרפרזה על החברה המודרנית המוכרת לנו, אבל עבור קוראים אנגלים, שעוברים מדי פעם ליד תחנת קינגס קרוס, הוא קולע במיוחד. היקום שמצייר מרטין ב"שיר של אש ושל קרח" מתכתב עם דחפי האנושות הנמוכים בכל מקום, אבל קוראים אירופיים – שהסדרה מבוססת על ההיסטוריה המקומית שלהם – ימצאו בו ניואנסים משמעותיים יותר. על כן, בפנטזיה ישראלית, שמדובבת את הארץ ואת התרבות שלנו, יש קסם רב בעיניי.
הדמות שהוחמצה
ישראל של "תחתית הבאר" דומה למדי לישראל שלנו, אבל היא בכל זאת קצת אחרת. בעולם של לנדסמן קיימים מכשפים, שמתחלקים לשישה סוגי כוחות. מכשפי היסודות מסוגלים לשלוט במים, באש, באוויר או באדמה, כל אחד לפי כישרונו. אמפתים יכולים לקרוא ולתמרן רגשות אנושיים, ורואי עתיד יכולים לצפות בהשתקפויות שונות שמציגות את העתידים האפשריים ולנוע ביניהן.
קהילת המכשפים היא מיעוט נרדף, והאנשים ה"רגילים" נוטים להימנע מהם ולפחד מהם – ולמעשה די בצדק. יש להם אזורים נפרדים באוטובוסים ובמקומות ציבוריים, וחוקים רבים נועדו להגביל את כוחם. הספר הקודם בסדרה נפתח לאחר שצעדה לזכויות המכשפים נגמרה ברצח של אחד הצועדים. וכדי שלא נחמיץ בטעות את ההקבלה לקהילה הלהט"בית, הרי שגבע, אמפת והגיבור הראשי, משתייך בעצמו לקהילה.
קבוצת הקיצוניים שרודפת את המכשפים נקראת "בני שמעון", על שם התנא שמעון בן שטח. בהתחלה הם מוצגים כקבוצת קנאים דתיים שמשאירים כתובות גרפיטי בסגנון "מכשפה לא תחיה" במקומות עבודה של מכשפים, ומתכננים ניסיונות רצח במצעדים. בהמשך מתברר שהם מכשפים בעצמם, מה שהשאיר אותי מבולבלת: מדוע אפוא הם פוגעים בבני מינם? חשבתי שהתהיות שלי בנושא יובהרו במהלך הספר, אך סיימתי אותו עם אותם סימני שאלה. דמותו של אשל, אמפת ומנהיג "בני שמעון", נותרת סתומה ומניעיה נסתרים. הדבר ציער אותי, משום שהוא נראה לי כדמות המסקרנת ביותר בספרים של לנדסמן, וההזדמנות לפתח ולהבין אותו יותר הוחמצה כאן לחלוטין.
סינדרום ירושלים
"תחתית הבאר" מתחיל ארבע שנים אחרי הקרב בכיכר רבין שסוגר את הספר הקודם, ושבו גבע ניצל ממוות כנגד כל הסיכויים, אבל שני הצדדים – גיבורי הספר ובני שמעון – סובלים מאבדות קשות. לאחר שאת "לב המעגל" קראנו בקולו של גבע, הטקסט הנוכחי הוא פוליפוני, ונצמד לפרקים לתודעותיהם של שלושה מספרים שהם דמויות משמעותיות בחייו של גבע. תמר, רואת עתיד וחברתו הטובה ביותר; עומר, אמפת ובן זוגו; ודורון, אחיו הגדול ונטול הכוח. אף שהמחברת לא ממש הצליחה לאפיין את קולותיהם בנפרד – מכולם עולה תחושה כללית של "אני מנסה לעשות כל מה שאני יכול בעולם בלתי אפשרי" – זוויות המבט השונות עוזרות לקורא לצייר תמונה עגולה ומקיפה יותר של המתרחש.
הספר מציג בפנינו מושג חדש בעולמה של המחברת: באר כישוף. בארות הכישוף נוצרו במקומות היסטוריים שבהם התרחש קרב כשף גדול. במהלך הקרב חלק מהכוח נשמר, ונשאר להסתחרר שם כשהוא פראי, חסר כיוון ומסוכן. בארות כאלה נמצאות במצדה, בבית־שאן ובעוד שלל אתרים ארכיאולוגיים – שימוש נפלא של המחברת בהיסטוריה מקומית. הבאר המרכזית היא ירושלים כולה, שכוחה כה רב עד שמכשפים שמתקרבים אליה לוקים בסינדרום ירושלים, כלומר מאבדים את שפיות דעתם.
בתחילת הספר אשל שולח את בני שמעון אל בארות הכישוף, שנחשבות טאבו ומחוץ לתחום, כדי לנצל את הכוח האצור בהן למאבק שלו. כדי לגלות מה הוא מתכנן, גבע ותמר מסכנים את חייהם ושפיותם והולכים גם הם לבאר כישוף. הצעד שלהם מוליד שרשרת של תוצאות, שבסופן מתרחש גיוס כל הדמויות האהובות מהספר הקודם לקרב הגדול על ירושלים.
זה נוער זה?
אם במרכזו של "לב המעגל" עמד עולמו של האמפת, ויחד איתו עולמות הרגש והחקר שלהם, "תחתית הבאר" הוא ספר שעוסק בעיקר בעתיד – האפשרויות השונות שהוא טומן בתוכו, והאופן שבו הוא עשוי לסתור את עצמו, לפתות אותנו, להערים עלינו. המבט של רואי העתיד השונים אל הלא נודע המשתרע לפנינו, מעלה הרבה מחשבות על גורל ודטרמיניזם. לכל תוצאה חיובית יש מחיר שלא בהכרח נרצה לשלם, ומכל בחירה אקראית נולדות השלכות ארוכות טווח, כמו כדור שלג מתגלגל.
מנגד, פרישת האפשרויות השונות שבאופק מעלה גם מחשבה על האופן שבו העתיד הוא חסר גבולות ועשוי להיות בלתי צפוי.
הספר עצמו מתפקד כאפשרות עתידית כזאת. בעולם של לנדסמן ישראל חיה בשלום עם שכנותיה הערביות, ולאורך כל האירועים הסוערים שבספר, עומר מפנטז על טיול אופניים עד לוב כשהכול ייגמר. בעולם שלנו קשה אומנם לדמיין את הדברים הללו קורים, אבל העתיד הוא אינסופי ומפתיע, והספר הזה הוא תזכורת לכך שהכול יכול לקרות. הסצנה האהובה עלי היא זו שבה תמר פונה אל ההשתקפויות שלה – אפשרויות החיים השונות שלה ותוצאות הבחירות שלא לקחה, שמוסיפות להתפתח ולגדול כאופציה שקופה, שברירית, בעולמות מקבילים – ומנהלת איתן שיחה יפהפייה ובלתי סבירה.
בנוסף למניעי הנבלים הלא־לגמרי־ברורים ודמותו המפוספסת של אשל, חסרונו הבולט של הספר הוא שבמובנים רבים מדובר בספר נוער שמעמיד פנים שהוא ספר מבוגרים. נכון, הדמויות מבוגרות – בגילאי 30־35, וישנן כמה סצנות אינטימיות שבאות לכאורה עם התווית ״18+״ (אם כי לא מצאתי אותן גסות מדי, לפחות לטעמי). אבל המאפיינים האלה לא מספיקים כדי לבגר ספר. בספר מבוגרים אמיתי צריכה להיות מורכבות בהבנה של רגש ושל התפתחות עלילה. צריכה להיות עבודה דחוסה יותר בשפה, שמכניסה לתוכה רבדים רבים יותר, ומעבירה מהלכים גם באופן סאב־טקסטואלי. ואולי יותר מכול צריכה להיות יותר בגרות באופן שבו הדמויות מנהלות את עצמן. כמו בספר הקודם גם כאן גבע, תמר וחבריהם זורקים את עצמם לכל סכנה שהם מצליחים למצוא, בלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות. מה שחינני כאשר הדמויות הן ג'ינג'י, מתולתלת וממושקף בני 17-11, פשוט לא עובד כשמדובר במבוגרים. ההחלטות חסרות האחריות לא הופכות אותם לגיבורים, אלא יותר לאנשים שהקורא מייחל שיעצרו רגע לחשוב לפני שהם נכנסים במהירות של מאתיים קמ"ש בקיר הבא.
לצד החיסרון הזה עומד יתרון משמעותי: בניגוד ליותר מדי ספרי מקור שקראתי לאחרונה, הטקסט הזה ערוך היטב, בידיה האמונות של העורכת הנפלאה נועה מנהיים. הסצנות בנויות טוב, הדיאלוגים יודעים איפה הם מתחילים ואיפה נגמרים, התיאורים כובשים וציוריים ולא ארכניים מידי. ניכרת המחשבה המעמיקה על בניית העולם והרכבת העלילה, כך שאינספור הפרטים השונים נופלים יחד למקום הנכון, בהרמוניה שאין בה זיופים.
נדיבות קולגיאלית
הנה עוד רגע מתוך הספר שאהבתי מאוד: "עומר מצא דרך להוריד לסלולרי שלי ספרים שעוד לא שוחררו. אחד מהם היה פנטזיה אפית על הכופר המפורסם בתלמוד, שפוגש בת שירות שגונבת מגילת שדים". המחברת קורצת כאן לשני ספרי פנטזיה עבריים מהשנה האחרונה: "מסכת תהום" של איל חיות־מן, שזכה לאחרונה בפרס ספיר לספר ביכורים, ו"חרשתא" של יהודית קגן, שעורר באזז נרחב ברשת. כותבי הפנטזיה הישראלית מהווים קהילה חזקה, וזו דוגמה יפה לכך. הבחירה של לנדסמן להכניס אל היקום שלה את יקומיהם של הקולגות שלה, היא מעשה של נדיבות ונתינת מקום ששבה את ליבי.
אף שמדובר בספר עמוס, לפרקים מבלבל, שזקוק נואשות להתבגר קצת, נהניתי לקרוא את "תחתית הבאר". החברה בישראל מפולגת גם במציאות וגם בספר אבל מסיבות שונות, והמרחק הפנטסטי עזר לי להתבונן במציאות חיינו ממרחק בטוח. האם הכול קבוע מראש, או שיש לנו יכולת להפוך את מהלך חיינו לכיוונים שלא שיערנו? הספר צובע את השאלה הידועה הזו בצבעים יפים, וחשוב מכול – לא זורק עליה תשובות מיותרות. מקום טוב לשלשל אליו דלי ולשלות ממנו פנטזיה עברית.
