מאז שהתוודעתי במקרה לספרה הנפלא "אורנים", אני עוקבת אחרי כתיבתה של ימימה חובב. הספר, רומן היסטורי טיפוסי הנע בין עבר להווה, שבה את ליבי כיוון שהיה בו משהו אותנטי ומרתק, הן בעלילת ההווה והן בידע העצום שנפרס בעלילה ההיסטורית – כראוי להיסטוריונית המתמחה בעת החדשה. לאחר שקראתי את הרומן השני שלה, "אי החירות", הבנתי שאני הולכת לקרוא כל דבר שימימה תוציא תחת ידה. ואז הגיע לידי הספר "מינקת רבקה". הפעם לא מדובר כלל ברומן, אם כי באופן מכוון הספר פונה לקהל הרחב ולא לאנשי אקדמיה בלבד.
את "מינקת רבקה" כתבה רבקה בת מאיר טיקטינר, אישה מלומדת שחיה בסוף המאה ה־16 בפראג. רבקה שלטה לא רק ביידיש המדוברת אלא גם בלשון הקודש, והדבר אִפשר לה להכיר וללמוד מקורות רבים שסייעו לה בדרשותיה לנשות קהילתה.
"מינקת רבקה" הוא הספר הראשון הידוע לנו שנכתב על ידי אישה יהודייה. זהו ספר מוסר לנשות דורה, המורה להן את הדרך הראויה להתנהלותה הדתית של האישה, ולניהול בית ומשפחה כמסגרת הולמת לחיים היהודיים. לשון החיבור קולחת, והוא מבוסס על מקורות תורניים רבים ומתובל במעשיות ובמדרשים, משלים ומשחקי מילים. הספר אינו ארוך – 36 עמודים בסך הכול – אבל הוא מספק צוהר נפלא להבנת החיים היהודיים בפרק הזמן של סוף המאה ה־16 בכלל, וחייהן של נשים יהודיות בפרט.
בצדק מסבירה ימימה חובב, המתרגמת והמהדירה, את חשיבותו של הספר: "הוספת דמויות נשים לתמונת העבר אינה רק מילוי של חלקים ריקים ושילוב פרטים וגוונים שהיו חסרים בה קודם לכן, אלא הכנסת ממדים ועומקים חדשים לתמונה. תמונה שמתווספות בה דמויות נשים מאפשרת למתבונן בה לשאול שאלות חדשות על העבר ועל יחסים בין אנשים וקבוצות, ולקבל תשובות חדשות, תובנות חדשות ופרספקטיבה חדשה להתבוננות בעבר".
את מהפכנותו של הספר ניתן להציג כנראה בצורה הטובה ביותר באמצעות דבריו של מדפיס הספר המקורי, גרשום בן שלמה כהן, שביקש לייחצן אותו בדברי הלל מופתעים: "מי שמע או ראה מימיו חידוש כזה, שמעולם עוד לא אירע, שאישה תחבר בעצמה משהו מתוך ראשה, ותצרף בעצמה פסוקים ומדרשים. משום כך הדפסתי אותו, כדי שכל אישה שתרצה לקרוא בו תוכל לקנות אותו לעצמה ולהשתמש בו". אכן, מי שמע או ראה שאישה תחבר משהו מתוך ראשה.
לא רבעצן, רבנית
ספרה של רבקה בת מאיר טיקטינר נפתח בעמוד שער ובו הקדמת המחברת בעברית מחורזת יפהפייה. הביטוי "הקדמת הרבנית" עשוי לגרום לנו לחשוב שמדובר ב"רבעצן" שנושאת שם זה בשל היותה אשת רב הקהילה או רב אחר. ואולם לא רק שלא ידוע לנו על תפקיד בקהילה או בלימוד התורה שמילא בעלה של הרבנית רבקה, אלא שגם כאשר מוזכר שמה בתפילת יזכור לעילוי נשמתה, ב"קונטרס בית כנסת אלטנוישול בפראג", בעלה מוזכר רק בכינוי "הר"ר" ולא בתואר רבני אחר. כלומר, ייתכן שרבקה בת מאיר, שנשאה דרשות ברבים, הטיפה מוסר וכתבה לפחות ספר אחד של דברי מוסר והנהגה, נקראה רבנית בזכות לימודה שלה ותורתה אשר קנתה היא ביגיעתה.
מ"הקדמת הרבנית" עולה בקיאותה לא רק במקורות אלא גם בספרות בת זמנה, וכמובן שליטה בלשון העברית שאפשרה לה להשתמש באופן יצירתי בשפה: "ראה ראיתי. בלבבי הגיתי. קולי הרימותי וקראתי… לקיים מה שנאמר שתה מים מבורך… ומשכני אחריך. ואביטה אורחותיך". המחברת אינה בושה בתפקידה להורות תורה לנשים ולא רק להן, ולהנהיג אורחות מוסר ודרך ארץ בבני דורה דרך ציור המשפחה הראויה לדעתה.
לאחר ההקדמה הציורית, הספר מחולק לשבעה שערים: שער ראשון: "יפרש כיצד על האישה לנהוג בעצמה, איך עליה להדר את גופה כדי שנשמתה לא תאבד"; שער שני: "יפרש כיצד על האישה לנהוג באִישָׁהּ (דגש) אם הם רוצים להזדקן יחד בכבוד"; שער שלישי: "כיצד על האישה לבלות את זמנה עם אִישָׁהּ, עם אביה ועם אימה, כך שהשם יתברך שמו יאריך את שנותיה בעולם הזה ובעולם הבא"; שער רביעי: "כיצד על האישה לכבד את חמיה וחמותה מתוך כבוד לאִישָׁהּ. בזכות זה ישמע השם יתברך את תפילתה בכל מקום שאליו תפנה"; שער חמישי: "כיצד על האישה לטרוח בחריצות לגדל את ילדיה לתורה ולמעשים טובים, כך שיברכו אותה הבריות – אשרי העץ אשר הצמיח פירות כאלה"; שער שישי: "כיצד על החותנת לנהוג בכלתה ובחתנה ולמנוע מריבה וקטטה מביתה, והשם יתברך ישלח את ברכתו בביתה, לשתיהן". שער שביעי: "יסביר איך אישה צריכה להשגיח על עובדי משק ביתה".
לרבקה יש אג'נדה, והיא אינה מסתירה אותה. היא מניחה כי לאישה תפקיד חיוני ומשמעותי בעיצוב הזוגיות, המשפחה, משק הבית והיחסים במשפחה המורחבת. מעשיה ותפילותיה הן שיקבעו כמה חכמים וצדיקים יהיו ילדיה: "כך האישה, כשהיא רוצה שיהיו לה ילדים ישרים והגונים, שיגדלו להיות עובדי ה' ויראי ה', עליה לתקן את עצמה במעשיה הטובים ולהרחיק את עצמה ממעשים רעים".
היא לא חוששת גם להביע ביקורת ולהטיף מוסר לקהל היעד שלה. היא מספרת על מקרה שראתה, אישה שהורתה למשרתת הנוצרייה למלא את התנור בעופות בצהרי יום הכיפורים כדי שיהיו מוכנים לצאת הצום. האישה הצטדקה שכך המנהג שבידה, אך רבקה איננה מקבלת את התירוץ הזה וטוענת שהיא הורסת את ביתה בזדון. עוד היא יוצאת נגד נשים הנשבעות או מקללות, ומזהירה אותן בחומרה.
בין השורות מחלחלת אג'נדה נוספת. האם היא רק פרי דמיונה של הקוראת או של המתרגמת? מסופקתני. רבקה בת מאיר טוענת שמשה ואהרן הגיעו לגדולה גם בזכות אימם החשובה, את המלוכה של בית דוד היא קושרת לתמר, ועל יוסף היא אומרת שהוא בא בעיקר בזכות רחל. כאשר היא מביאה את המדרש על אברהם, היא מכניסה לסיפור גם את שרה ואת אימותיהם של אברהם ושרה, ובהקשר לכך שילדים מעלים את נשמות הוריהם לאחר מותם בלימוד תורה וקיום מצוות, היא מזכירה את תפקידם של הבנים והבנות כאחד.
גם בעניין הנבואה היא מביאה את דבריו של רבי אליהו די־וידאש, בעל "ראשית חכמה", שטוען כי אין הבדל בין איש לאישה, בין עבד לשפחה – מי שמתנהג כצדיק זוכה לרוח הקודש. על כך היא מוסיפה ומביאה מובאות מדבורה, מרים, בתיה בת פרעה ועוד.
כך מעצבת לנו הרבנית רבקה בת מאיר טיקטינר עולם חדש של יהדות, דרך עיניהן של הנשים הנמצאות בעזרת הנשים, מקיימות טקסים של נשים ומנהיגות מנהגים שחלקם לא מוכרים לנו היום כלל, ונותנת לנו זווית חדשה להתבונן דרכה אל ההיסטוריה.
להסיר את האבק
ימימה חובב, יהודייה חשובה וחכמה בת זמננו, לא הסתפקה בתרגום ספרה של רבקה בת מאיר מיידיש לעברית. היא הוסיפה הקדמה היסטורית ארוכה המנתחת את הספר המקורי – הן מבחינת המקורות היהודיים שהכותבת נשענה עליהם, והן ביצירת מפה היסטורית תרבותית המציגה לנו באור שונה לחלוטין את הנשים שעד כה נדחקו מספרי ההיסטוריה.
ההקדמה המפורטת והמרתקת היא תמצית ספרה העיוני הראשון של חובב, "עלמות אהבוך: חיי הדת והרוח של נשים בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה" (בהוצאת כרמל). הספר עב הכרס מרחיב עוד יותר את היריעה על הסיפורים שאינם מוכרים לנו. כמי שלמדה הן היסטוריה והן הלכה, והתעניינה בעולמן התורני של הנשים בתקופות עבר, הופתעתי לגלות בו רבדים חדשים שכדי לראותם היה צורך להסיר אבק רב ממדפי ההיסטוריה.
זהו תיקון היסטורי, והגשה יפהפייה ומרתקת של פיסת היסטוריה, כרוכה בצורה מאירת עיניים. הן קוראי ספרי העיון וההיסטוריה והן חובבי הדרמות התקופתיות יוכלו ליהנות ממנו, ולהזכיר גם את שמה של רבקה בת מאיר בפעם הבאה שידובר בחיבורים תורניים של תקופה זו.
מינקת רבקה // רבקה בת מאיר טיקטינר
תרגום, מבוא והערות: ימימה חובב | כרמל, 236 עמ'
