לפני שאתחיל בדבריי, תנו לי להציג את עצמי קודם. קוראים לי אביה אנה ברוקס, אני כמעט בת 20, ולמרות גילי המופלג, אובחנתי עם אוטיזם בתפקוד גבוה רק לפני 6 וחצי שנים, בסוף כיתה ז'. (גיל יחסית מאוחר לאבחון.)
כשהילה, עורכת התור, הציעה לי לכתוב כתבה לכבוד יום האוטיזם הבינלאומי, הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה "אבל כל יום זה יום האוטיזם הבינלאומי". ואז נזכרתי שלרוב האנשים זה לא ככה.
אולי כדאי שאנסה לכתוב להם…
אוטיזם זה דבר מיוחד. בתור אחת שחיה עם אוטיזם כל חייה, גם אני נופלת לסטיגמות. גם לי יש דעות קדומות על אוטיסטים שאני פוגשת, או אפילו על עצמי.
אני מוצאת את עצמי חושבת שאני לא כמו אוטיסטים אחרים, אני שונה. אני אוהבת לתקשר עם אנשים, אני מבינה בדיחות ואין לי בעיה עם רעשים חזקים.
אבל זה לא מה שמגדיר אוטיזם. זה הרבה מעבר לכך.
אם תשאלו אותי איך האוטיזם מתבטא אצלי, אני אף פעם לא אצליח לענות באותה התשובה. לפעמים אני אפילו לא יודעת איך לענות לשאלה הזאת בכלל.
אבל אני יודעת עמוק בפנים שזה שם. יש לי אוטיזם. זה מעבר לתחושה שאנשים מתארים לי שגם הם "קצת אוטיסטים". זה דבר שחי איתי כל יום, כל רגע.
לפעמים זה חלק ממי שאני ואנחנו חיים בהרמוניה, או שזה כמו שכבת עור נוספת שכופה את עצמה עליי ומדכאה אותי מלהביע את עצמי כפי שהייתי רוצה.
זה דבר מדהים וכואב, מיוחד ולא רצוי.
ברגעי שמחה אני אומרת לעצמי "איזה כיף שיש לי את זה! זה פיזית ביטוח חיים שמבטיח לי להיות מיוחדת בלי אפילו לנסות!" וכשאני במשבר אני אומרת "זאת מחלה, זאת מחלה שנולדתי איתה ואין לה אפילו תרופה!"
לא מעט פעמים יש לאוטיזם שלי השפעה מבחוץ. בצבא אין לי את האפשרות להיות לוחמת, אסור לי להחזיק בנשק, אסור לי להיות קרובה מדי לפעילות בשטח, אסור אסור, אסור. כי מפחיד מדי לקחת אחריות.
לפעמים המחשבה יוצרת מציאות. חושבים שאנחנו לא מסתדרים במקומות מסוימים, אז לא נותנים לנו לעשות דברים מסוימים. וכי לא נותנים לנו לעשות דברים מסוימים, אנחנו לא מסתדרים בהם. זה מכניס אותי למחשבה קיומית של "מה מכל זה זה בגלל שאני אוטיסטית ומה מכל זה זה בגלל שאנשים אומרים לי שאני אוטיסטית?"
הייתי רוצה שיתייחסו אליי נורמלית, אבל אני לא נורמלית. זה מעין פרדוקס בלתי נגמר של ניגודיות. אז מה התשובה?
כשהתחלתי לכתוב את הכתבה הזאת, אני בעצמי לא ידעתי מה התשובה. אבל עכשיו אני חושבת שאני מבינה.
אני לא רוצה שיתייחסו אליי כמו כולם, כי אני לא כולם. ואני לא רוצה שיתייחסו אליי כאל אוטיסטית, כי זה לא כל מי שאני. אני רוצה שיתייחסו אליי כאל אביה.
אני חושבת שהרבה אנשים יסכימו איתי, בין אם יש להם אוטיזם, הפרעות קשב וריכוז, חרדה, דיכאון, כל דבר אחר, או שאפילו אין להם שום דבר מזה. זה לא משנה אם לבן אדם יש או אין את הכותרת שתגדיר אותו. אנחנו אנשים בפני עצמנו. אם מישהו מתנהג קצת שונה מכם, בין אם יש לו אוטיזם או לא, זאת עדיין לא סיבה לצחוק עליו או להסתכל עליו כעל נחות מכם. אותו אדם הוא לא פחות משמעותי, לא פחות חכם או אפילו מעניין מכם. ואם תיתנו לאנשים האלה צ'אנס, אולי אפילו תגלו שאתם יכולים ללמוד מהם המון.
ואני לא אומרת את כל זה רק לכם, אני אומרת את זה גם לעצמי.
ובכל זאת, ולמרות כל מה שכתבתי, אני עדיין בת אדם אחת שלא מייצגת את כל המין האוטיסטי. יהיו כאלה שיש להם דברים אחרים לומר, וזה התפקיד שלנו לשמור על ראש פתוח ולהקשיב.
