הסיכוי לתקיפה צבאית או להסכם עם איראן עומד בשלב זה על 50/50. הרפובליקה האסלאמית מחזיקה כיום ביכולות גרעיניות מרשימות, ובתוך שבוע בלבד תוכל להרכיב את הפצצה הגרעינית הראשונה שלה. ממשל טראמפ מנסה להגיע להסכם עם איראן עד חודש מאי, ואילו מעצמות אירופה קבעו יעד להסכם עד חודש יוני. אך משמרות המהפכה מסרבות לוותר על מעמדן הצבאי והאסטרטגי ומוכנות להיכנס לעימות צבאי – עימות בעל השלכות מרחיקות לכת עבור ישראל, המזרח התיכון והעולם כולו.
נפתח בזירה הדיפלומטית. ב-5 במרץ שלח נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, מכתב למנהיג העליון של איראן, האייתוללה עלי ח'מינאי. במכתבו דרש טראמפ לפתוח במשא ומתן ישיר בין המדינות על תוכנית הגרעין האיראנית, והבהיר כי יש להגיע להסכם עד חודש מאי — אחרת תינקט פעולה צבאית. בשלושת השבועות שלאחר מכן, ההנהגה האיראנית, בראשות משמרות המהפכה, סירבה בתקיפות לכל משא ומתן, ובמיוחד למגע ישיר עם האמריקנים. מנגד, הפלג הפרגמטי בפוליטיקה האיראנית, בראשות הנשיא מסעוד פזשכיאן, דווקא תמך בשיחות, לנוכח מצבה הכלכלי הקשה של המדינה. לבסוף, ב-28 במרץ, נענו האיראנים לקריאה, וח'מינאי הסכים עקרונית לפתוח בשיחות על הסכם גרעין חדש.
ההסכמה הושגה באמצעות תיווך הסולטנות של עומאן — לשיחות עקיפות בלבד, לא ישירות. שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, הוסיף כי איראן תהיה מוכנה לשיחות ישירות עם ארצות הברית, רק אם זו תפסיק את מדיניות "הלחץ המקסימלי" ותסיר מעל הפרק את האפשרות לתקיפה ישראלית-אמריקbית נגד מתקני הגרעין שלה. במילים אחרות, טהרן מוכנה למו"מ ישיר אך ורק אם לא תימצא תחת לחץ של זמן (כלומר, הדד-ליין של מאי) ולא תחת מצור כלכלי. כך תוכל לנהל משא ומתן ארוך, בן חודשים רבים, מעמדת כוח.
לשם השוואה, הסכם הגרעין הקודם — "הסכם וינה" שנחתם ביולי 2015 — הושג לאחר שיחות שנמשכו כשנתיים. בנובמבר 2013, לאחר סדרת דיונים, נחתם הסכם ביניים שבמסגרתו הוסרו חלק מהסנקציות על איראן. בין פברואר 2014 ליולי 2015 התנהל סבב שיחות אינטנסיבי, שהסתיים בחתימת ההסכם. טהרן מבינה היטב את מצבה הבעייתי כיום, לנוכח הפסדה האסטרטגי לישראל במלחמה והסיכון הממשי לתקיפה, ולכן מעדיפה להיכנס למו"מ ממושך ככל האפשר.
על סדר היום עומדת תוכנית הגרעין האיראנית, הכוללת כורים גרעיניים ומתקני העשרה הפזורים ברחבי איראן, כשבראשם המתקנים בנתנז ובפורדו. לאיראן יכולות מרשימות להעשיר אורניום. בין נובמבר 2024 למרץ 2025, כמות האורניום המועשר לרמה של 60% שברשותה צמחה מ-180 קילוגרם ל-270 קילוגרם — גידול של 50%. לפי הצהרת יו"ר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, רפאל גרוסי, לאיראן יש די אורניום לייצור שש פצצות גרעין. דיווח אחר טוען כי יידרש לה שבוע בלבד להרכיב פצצה גרעינית ראשונה.
גם האיחוד האירופי ונאט"ו מודאגים מאוד מהמצב. בעיניהם, איראן מהווה שותפה אסטרטגית למתחרה הגדולה והאיום המרכזי עליהם — רוסיה — והפיכתה למדינה גרעינית תיתן רוח גבית למוסקבה ותאפשר לאיראנים מרווח תמרון רחב יותר בהפעלת שלוחים באפריקה ובפגיעה בחופש השיט בנתיבי המזרח התיכון, שעליהם מבוססת כלכלת אירופה. לכן, שלוש המעצמות האירופיות המובילות — גרמניה, צרפת ובריטניה — קבעו לאיראן דד-ליין עד חודש יוני להגיע להסכם, אחרת יוטלו עליה סנקציות כבדות במיוחד.
הטון התקיף עלה מדרגה. ב-30 במרץ איים טראמפ על איראן כי "תהיינה הפצצות" אם לא תגיע להסכם גרעין חדש, והבהיר כי יוטלו סנקציות נוספות בדרגה שנייה — כלומר, נגד מדינות שימשיכו לסחור עם איראן. יום קודם לכן, בכיר איראני מסר לעיתון "הטלגרף" כי איראן תתקוף כל בסיס במזרח התיכון שבו קיימת נוכחות אמריקנית.
מפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה הזהיר ב-31 במרץ כי הבסיסים האמריקניים במזרח התיכון "יושבים בבתים מזכוכית". יומיים קודם לכן, איים כי יתקפו בטילים בליסטיים את הבסיס האמריקני בדייגו גרסיה — בסיס הנמצא מחוץ לטווח הטילים האיראניים, אלא אם כן תבוצע הפחתה משמעותית במשקל ראש הקרב. מפקד הצי של משמרות המהפכה איים כי יתקפו ויחטפו ספינות במצרי הורמוז, והאיומים חזרו גם על אפשרות של תקיפת ישראל בטילים בליסטיים. מבחינת משמרות המהפכה, זהו רגע האמת לו הם חיכו במשך שנים: המלחמה הגדולה מול ארצות הברית.
כאן יש לחזור לנושא המרוץ להעשרת אורניום. אחת הסיבות לכך שהאיראנים הגדילו את מלאי האורניום מ-180 קילוגרם ל-270 קילוגרם היא כדי לייצר מנוף לחץ במשא ומתן. כבר בהסכם הקודם הוכיחו כי הם מוכנים להסכים לפיקוח ולהגבלות על תוכנית הגרעין שלהם. כך למשל, אז הסכימו להפחית את מספר הצנטריפוגות ל-6,000 לעומת 19,000 שהיו להם, להוציא מהמדינה את כל האורניום המועשר ברמה של 20% ומעלה, וכן לאפשר פיקוח של פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית במתקניהם. גם כעת, אם טהרן תסבור כי הסיכון במלחמה ישירה גבוה מהתועלת, ייתכן שתסכים להסכם שיכלול, לדוגמה, הפחתת מלאי האורניום המועשר ל-50 קילוגרם בלבד בתמורה להסרת סנקציות והזרמת כספים לקופת המדינה.
כאשר בידי איראן מלאי גדול יותר של אורניום, היא מבטיחה כי גם בכל פשרה תוכל לשמור על כמות מסוימת, ובמקביל — עם מנוף לחץ משמעותי על שולחן המו"מ — תדרוש לשמר את תוכנית הטילים הבליסטיים שלה, הנשק השני בעוצמתו לאחר הנשק הגרעיני (והחשוב ביותר מבחינת היכולות הקונבנציונליות שלה).
טהרן מודעת לכך שיש לה גיבוי דיפלומטי מצד רוסיה וסין. באמצע אפריל צפויים נציגי שלוש המדינות להיפגש במוסקבה כדי לדון בתיאום עמדות מול ארצות הברית ובאפשרות המשך המו"מ. כזכור, ב-14 במרץ נפגשו נציגי המדינות בבייג'ינג והצהירו כי תוכנית הגרעין האיראנית נועדה ל"מטרות שלום". איראן תנסה לנצל את הדחיפות שבה מעוניין טראמפ להגיע להסכם עם רוסיה לסיום המלחמה באוקראינה, ולהתנות את התמיכה הרוסית בתמיכה אמריקנית לפחות בחלק מדרישותיה.
מאז ה-15 במרץ הלחץ שמפעילה ארצות הברית הוא צבאי. פיקוד המרכז האמריקני פתח בסדרת הפצצות בצפון תימן. עשרות נהרגו ונפצעו בתקיפות אלו, אשר כוונו נגד תשתיות טרור ובכירים בארגון הטרור הזיידי. החות'ים הקימו במחוזות צנעא וצעדה לפחות 20 מתקנים תת-קרקעיים, חצובים עשרות מטרים בעומק ההרים, בדומה למנהרות ו"ערי הטילים" שנבנו באיראן. במתקנים אלו מאוחסן נשק אסטרטגי, כולל טילי שיוט, טילים בליסטיים, טילי קרקע-אוויר ועוד.
עד כה, ההתקפות האמריקניות לא כוונו נגד נמלים, ולא נועדו להטיל מצור ימי על החות'ים. המטרות היו, בין היתר, אותם מחסני אמל"ח בהרים. במחסנים אלו מאוחסן "נשק יום הדין" שנועד לא רק לתקוף את ישראל או לערער את חופש השיט העולמי, אלא בעיקר כדי להפציץ באופן חסר אבחנה את סעודיה ומדינות המפרץ — מדינות שארצות הברית מחויבת להגן עליהן.
ייתכן כי המפציצים האמריקניים שהוצבו בדייגו גרסיה יכוונו תחילה נגד החות'ים, כהכנה למתקפה דומה נגד איראן. התקיפות הללו נועדו לשרת שתי מטרות: הראשונה — להרתיע את איראן ולהבהיר לה את רצינות הכוונות האמריקניות, בתקווה שזו תסכים להגיע להסכם בתנאים שמציבה וושינגטון עד חודש מאי; השנייה — אם תתרחש הידרדרות אזורית, לדאוג שכוחה של איראן ייפגע מראש, כך שכל עימות צבאי יתחיל עבורה בנחיתות ברורה, לאחר שכוחם של החות'ים נשחק בידי האמריקנים.
כדי להבטיח שלאיראן יהיה כמה שפחות כוח לנהל מלחמה כזו, וכל עימות עתידי יתחיל מנקודת נחיתות עבורה לאחר שכוחם של החות'ים "כורסם" בידי האמריקנים.
יתרה מכך, ב-31.3 יצאה נושאת המטוסים USS Carl Vinson מהאי האסטרטגי גואם, המהווה חלק מקו החזית בתחרות מול סין במערב האוקיינוס השקט, בדרכה מערבה לעבר דרום-המזרח התיכון. הגעתה של נושאת המטוסים הזו תפחית את הכוח הימי האמריקני מול סין במזרח אסיה לנושאת מטוסים אחת בלבד, ותגדיל את מספרן במזרח התיכון לשתיים. בכך, ארצות הברית מאותתת על נכונותה להמשיך ללחוץ נגד החות'ים ולפעול, במקרה הצורך, גם נגד איראן.
נכון לכתיבת שורות אלו, ב-1 באפריל 2025, אנו נמצאים בנקודה של "מי ימצמץ ראשון": האם זה יהיה טראמפ או ח'מינאי? האם טראמפ יסכים להתפשר, לקבל חלק מהדרישות האיראניות, כגון הסרת מדיניות "הלחץ המקסימלי", או להאריך את משך המו"מ מעבר לחודש מאי ואז להתחיל שיחות ממושכות שיימשכו חודשים, בהן יהיו מעורבים גם האינטרסים של רוסיה וסין? או שמא ח'מינאי ומשמרות המהפכה יבחרו להסכים להסכם עד חודש מאי, במסגרתו יוותרו על רוב יכולותיהם הגרעיניות ואולי גם על חלק מיכולותיהם הבליסטיות?
ייתכן גם שאחד הצדדים יבחר להסלים את המצב במכוון, לצורך הורדת ההסלמה לאחר מכן (אסקלציה לצורך דה-אסקלציה). לדוגמה, באמצעות תקיפה ממוקדת של בסיס צבאי באיראן או חטיפת מכלית נפט אמריקנית בידי משמרות המהפכה — מהלך שיכול להידרדר במהירות להסלמה רחבה למרות שכוונת הצדדים הייתה רק להרתיע את היריב. אף אחד מהצדדים לא חפץ במלחמה, שכן לה יהיו השלכות אזוריות ואף עולמיות. תקיפת הגרעין האיראני תוביל כמעט בוודאות למלחמה כוללת, ואף אין ודאות כי גל התקיפה הראשון יספיק.
מאחר ואנו איננו יושבים בקבינט ואיננו מקבלים תדרוכים מסווגים, אין לנו באמת מידע מדויק האם ניתן יהיה להשמיד את תוכנית הגרעין האיראנית במכה אחת, או שמא יידרשו מספר גלי תקיפה. מאחר והמתקנים מפוזרים ברחבי איראן, וחלק מהיכולות מאוחסנות במחסנים תת-קרקעיים החצובים בהרים, קיימת אפשרות שיהיה צורך במספר גלים. נניח, לצורך ההערכה, שבגל תקיפה אחד מרוכז — לילה שבו חילות האוויר והים של ישראל וארצות הברית תוקפים בעוצמה — יושמדו 30-40 אחוזים מכל מה שמוגדר "יכולות גרעין", בדגש על נתנז ופורדו, לצד פגיעה במערכות ההגנה האוויריות והשמדת חלק מחיל האוויר האיראני שינסה להגן על המתקנים. גל התקיפה הבא צפוי להגיע בתוך יממה או בלילה שלאחר מכן — די זמן עבור האיראנים להיערך ולהגיב. השאלה היא כיצד יגיבו.
לאיראן יש שבע אפשרויות תגובה:
- תקיפה בליסטית נגד בסיסים אמריקניים: הערכה מתחילת אוקטובר 2024 מצביעה על מלאי של כ-3,000 טילים בליסטיים בהיקפי פגיעה שונים, המכסים את רוב המזרח התיכון, עד ישראל ומצרים. לארצות הברית בסיסים בסוריה, עיראק, ירדן, כוויית, סעודיה, איחוד האמירויות וקטאר. ניתן לפגוע ברובם גם בטילים לטווח קצר ובינוני, ולאו דווקא בטילים לטווח ארוך. זה יכול להיות היעד הראשון של איראן. פגיעה איכותית אחת יכולה להביא לעשרות הרוגים ופצועים — תוצאה שלא תתקבל על הדעת בקרב דעת הקהל והפוליטיקה האמריקנית.
- פגיעה בחופש השיט העולמי: לפני מספר ימים, במסגרת ציון "יום ירושלים" האיראני, ערכו צי משמרות המהפכה והצי האיראני תרגיל ימי רחב היקף, שכלל 3,000 כלי שיט קטנים וסירות תקיפה. איראן בנתה יכולות א-סימטריות בים כדי לתקוף ולחטוף מכליות נפט וגז נוזלי, וזאת ללא קשר לטילי חוף-ים שברשותה. מהמפרץ הפרסי, דרך מצרי הורמוז, מפרץ עומאן והים הערבי, תוכל איראן לפגוע בספינות באמצעות טילים, כטב"מים וכמובן סירות התקיפה שלה. בקלות יחסית תוכל להביא לסגירת מצרי הורמוז, וסגירה כזו — אפילו ליום אחד בלבד — לצד שיבוש השיט למספר ימים נוספים, עד לפתיחתו המחודשת בידי הצי האמריקני, תוביל לזינוק חד במחירי הדלקים בעולם וללחץ בינלאומי כבד לסיום ההסלמה במוקדה.
- בהמשך להתקפות צי משמרות המהפכה, החות'ים ישובו לתקוף כלי שיט אזרחיים בים האדום ובמפרץ עדן, מהלך שיחזיר ואף יחמיר את המצב הימי ששרר בחודשים הראשונים של 2024.
- ניסיון להטביע נושאת מטוסים אמריקנית, ולפחות חלק מהכלים הימיים של ארצות הברית.
- תקיפת בעלות הברית של ארצות הברית: באמצעות המיליציות השיעיות בעיראק, שישגרו כטב"מים וטילי שיוט; באמצעות החות'ים בתימן, שיבצעו מתקפות טמ"ר משולבות. ערי סעודיה ומדינות המפרץ תהיינה מופצצות, לצד הפצצת מתקני התפלה, תחנות כוח, אסדות גז ומתקני נפט. תקיפות אלו עשויות להתבצע גם נגד ירדן, אם זו תואשם כי אפשרה טיסות תקיפה מעל שטחה. מדינות המפרץ יחוו התקפות כאלה, והדרישה המיידית שלהן תהיה הפסקת ההסלמה והגעה להסכם חדש.
- תקיפה מסיבית נגד ישראל: לא שיגור של 180 טילים בליסטיים, אלא מאות טילים בליסטיים, לצד שיגור מאות כטב"מים וטילי שיוט. מבחינת איראן, כל הקווים האדומים כבר נחצו בשלב זה, ולכן מטרתה תהיה לגרום לפגיעה קשה בישראל, שתרתיע את ירושלים מהמשך תקיפות נגדה.
- ולבסוף, ניסוי גרעיני: איראן תטען כי ארצות הברית וישראל דחפו אותה אל הקצה, וכי הרכיבה פצצת אטום וביצעה ניסוי פומבי כדי להרתיע מפני המשך התקפות. רוסיה וסין יגבו אותה בטענה שנדחפה לכך.
לאחר גל התקיפה הראשון, איראן תשתמש ביכולותיה בהתאם להיקף הנזק שספגה. אם ייפגעו רק 10% מיכולות הגרעין שלה, תפעיל אחת או שתיים מאפשרויות התגובה. אם 50% מהיכולות ייפגעו — תשתמש כמעט בכולן, אך לאו דווקא בניסוי גרעיני. סביר יותר שהיא תעדיף לנסות למנוע גל תקיפה נוסף, ולהשיב לעצמה את ההרתעה באמצעות מתקפה כואבת, במטרה להביא להסכם גרעין טוב יותר מאשר המצב שאליו תיקלע אם לא תתקוף.
סביר להניח כי בתוך יום או יומיים לאחר הגל הראשון, תתקוף איראן בסיסים אמריקניים, תפגע בנתיבי שיט, תנסה להטביע נושאת מטוסים, ותתקוף את ישראל. ההתרחיש הסביר ביותר הוא שאיראן תנסה, לאחר מכן, לשגר מאות טילים בליסטיים לעבר ישראל. חשוב להבין — תמיכה בתקיפת הגרעין פירושה שכמעט בוודאות ישראל תותקף בעוצמה קשה. אין דרך להתחמק מכך. המראות מ-1 באוקטובר 2024 יחזרו וביתר שאת. כל ישראלי צריך להבין זאת.
בשלב הזה הדיפלומטיה תחזור למרכז הבמה. רוסיה וסין יכנסו מיידית את מועצת הביטחון של האו"ם בדרישה להפסקת אש מידית. הן תציענה לאיראן סיוע כלכלי, רפואי, הומניטרי, וכנראה גם צבאי, לאור התרגילים הימיים המשותפים. סין תאיים לשלוח כוחות לדרום-מזרח התיכון כדי להגן על אספקת הנפט שלה. ככל הנראה היא אף תפעל בצורה כלשהי מול טאיוואן: ב-1 באפריל החלה בתרגיל צבאי רחב-היקף של חילות הים והאוויר שלה מדרום, מצפון וממזרח לאי הטאיוואני, בתגובה לניסיונות — לדבריה — לקדם את עצמאות טאיוואן, ולאחר הצהרות שמזכיר ההגנה האמריקני השמיע בעת ביקורו ביפן ב-30 במרץ, בגנות "האגרסיה הסינית". לאור הירידה בנוכחות נושאות מטוסים אמריקניות, יהיה לה קל יותר לפעול צבאית. רוסיה, מצידה, תאיים בהסלמה במזרח אירופה ובנסיגה משיחות השלום על אוקראינה.
ושוב, האיראנים יגיבו. ההתרחשויות ישולבו זו בזו — הצבאית והדיפלומטית — וממשל טראמפ יידרש להכריע האם לעצור בשלב זה, להיכנס למו"מ על הסכם חדש כדי למנוע הסלמה נוספת, או להמשיך לגל התקיפה הבא.
גל התקיפה השני יחל. בגל התקיפה הראשון הושמדו מערכות ההגנה האוויריות של איראן וחלק מחיל האוויר שלה, מה שאמור להקל על המשך התקיפה. ניתן להניח כי בגל התקיפה השני יושמדו עוד 30%-40% מיתרת יכולות הגרעין האיראניות. לאחר מכן, איראן תפעיל את כל היכולות שלה. אם תאבד את עיקר יכולות הגרעין שלה, הימנעות מתגובה עוצמתית תעמיד בסכנה את עתידו של משטר האייתוללות ומשמרות המהפכה — ולכן היא תחויב להגיב בכוח.
למעט היכולת השביעית, איראן תפעיל את כל שש היכולות האחרות:
- היא תשגר טילים בליסטיים משטחה לעבר בסיסים אמריקניים ברחבי המזרח התיכון, במטרה לגרום לעשרות הרוגים ופצועים (בעבור ארצות הברית, המחיר הפוליטי הפנימי עקב אבדות יהיה גבוה מאוד).
- המיליציות השיעיות בעיראק יצטרפו, וישגרו כטב"מים לעבר הבסיסים האמריקניים ולעבר סעודיה.
- החות'ים יפעילו את מלוא עוצמתם נגד סעודיה ומדינות המפרץ, לרבות תקיפת ספינות בים האדום ובמפרץ עדן.
- איראן תשגר את יתרת הטילים הבליסטיים שלה לעבר ישראל.
- מכליות נפט יותקפו ויעלו באש מהמפרץ הפרסי ועד למפרץ עומאן.
- ההסלמה תהפוך למלאה.
אם איראן לא תבצע בשלב זה פריצה ממשית לנשק גרעיני, היא לכל הפחות תאיים בקולניות בפריצה כזו — הפעם לא באמצעות יועץ או בכיר צדדי, אלא מפי ח'מינאי עצמו.
המתיחות העולמית תגיע לשיא, וארצות הברית תעמוד בפני דילמה קשה. היא תרצה לסיים את המבצע במהרה, לפני שזה יהפוך למלחמה מתמשכת. ההנהגה האיראנית תבין שהיא חייבת להילחם על עתידה. רוסיה וסין יתייצבו לצד האיראנים; אם ארצות הברית תחליט להמשיך במערכה לטווח הארוך, היא תסתכן בפעולה צבאית של סין או רוסיה בזירות אחרות — במזרח אירופה או מזרח אסיה, נגד טאיוואן.
לכן, מהירות תהיה מכרעת במקרה זה.
בגל התקיפה השלישי והאחרון אפשר יהיה לומר כי המשימה הושלמה. קרוב לוודאי שבכל אחד מגלי התקיפה, מטוסי הקרב לא יכוונו רק נגד תוכנית הגרעין, אלא גם נגד תעשיות ביטחוניות באיראן, במטרה להשיב את יכולותיה הצבאיות עשרות שנים לאחור. תחת המשך סנקציות, משטר האייתוללות יעמוד בפני סכנה ממשית, ובשלב זה סביר מאוד כי וושינגטון תשאף בדחיפות לסיים את ההסלמה ולהגיע להסכמה.
המחיר יהיה כבד — במיוחד אם איראן תפרוץ בפועל לנשק גרעיני. אך עבור ישראל אין חלופה טובה יותר: אם ממשלת ישראל תסכים להסכם עם איראן הכולל הסרת סנקציות בתמורה להגבלת תוכנית הגרעין והחמרת הפיקוח עליה, המשמעות תהיה כי הרפובליקה האסלאמית תזכה לתזרים מזומנים משמעותי, הודות לעתודות הנפט והגז שלה, ותוך שנים ספורות תוכל להפוך למדינה עשירה יותר, אשר תפנה את ההון שיצטבר בידיה לפיתוח מחודש של יכולות צבאיות משופרות ושל שלוחיה במזרח התיכון. לכן, תקיפה תיתפס כהכרח.
אלא שמדובר בהחלטה שמה שטוב לישראל — אינו בהכרח טוב לשאר מדינות העולם. ובשלב הזה, ההסתברות לתקיפה או להסכם עומדת על 50\50.
