בתגובה ל"זכות אבות" מאת פרופ' אבישלום וסטרייך, גיליון פרשת ויקהל
הנה סיפור, אחד מני רבים, שהתרחש לפני כארבע שנים: אישה חיכתה לגט מבעלה הסרבן במשך שש שנים, ובשלב זה התסכול והייאוש שלה עלו על גדותיהם. במהלך דיון בבית הדין הרבני פנו הדיינים לצדדים בהצעה: האישה תוותר על סכום המזונות החודשי עבור שני הילדים הקטינים שהבעל חב בהם, זאת בתמורה לגט כמובן. הבעל הסכים להסדר המוצע. האישה, שהייתה מותשת וצמאה לחופש, קיבלה בסופו של דבר את ההצעה. עוד באותו יום נחתם "הסכם" (במירכאות, משום שקשה לדבר כאן על הסכמה חופשית), האישה קיבלה את גיטה, ובהתאם לכך, סכום המזונות שלו היא זכאית באופן עקרוני עומד בימים אלה על 0 שקלים. נזכיר כי התרחשות זו אירעה בבית הדין הרבני, שאמור להחזיק בתפיסה מסורתית שלפיה חוב המזונות חל על האב בלבד.
ההסדר הסחטני הזה לא תועד בפסק דין רשמי ולא פורסם בציבור, ועל כן לא נבחן במחקרים שעומדים על המגמות המשתנות בערכאות המשפטיות. תיארתי את עובדות המקרה, שלמרבה הצער איננו נדיר, כדי להאיר נקודה מסוימת בהקשר למאמרו המרתק והחשוב של פרופ' וסטרייך (שאני מסכימה עם הניתוח המאלף שלו על הפרשנות של בית המשפט העליון).
לא ניתן לערוך השוואה בין עמדתם של בתי הדין הרבניים באשר למזונות ילדים לעומת גישת בתי המשפט למשפחה, מבלי להתייחס למצע שעליו מתרחשים הדיונים, ליחסי הכוחות ולהנחות היסוד בשתי הערכאות השונות. לא ניתן לערוך דיון על שוויון פורמלי מול שוויון מהותי, על פמיניזם ליברלי לעומת פמיניזם רדיקלי, כאשר נשים מצויות בנחיתות מובנית במערכת הרבנית.
על פי נתונים שפורסמו לאחרונה בדו־שנתון של מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, קרוב ל־30 אחוזים מתיקי הגירושין בבתי הדין הרבניים נפתחים בהיעדר הסכמה של הצד השני לגירושין, ורוב התיקים נפתחים על ידי נשים. מכאן שמספר בלתי מבוטל של נשים מצויות מלכתחילה במצב פגיע לסחטנות בתמורה לגט, ועומדות בפני לחצים "להתפשר" עבור הגט. באופן שכיח, כאשר בית הדין דן בכל המחלוקות באופן מאוחד – גט, מזונות וחלוקת רכוש – מתקיים באולם הדיונים מעין משא ומתן על כל הנושאים כאחד. במקרה זה, לעיתים האישה לא תקבל פסק־דין שקובע את סכום המזונות על פי הגישה העקרונית של בית הדין, אלא סכום שייגזר מיכולות המשא ומתן שלה ושל עורך הדין שלה, בהתחשב במידת הלהיטות שלה לקבל גט, ובהתאם לטוב ליבו של בן זוגה שמחזיק במפתחות החירות שלה.
מכאן שהדיון על המגמות בערכאות השונות ביחס לפסיקת מזונות הוא דיון מעניין ורלוונטי, אך יש לנהל אותו בהקשר: באופן אינהרנטי, ההידיינות בערכאה הדתית נעשית על רקע יחסי כוח היררכיים. מסיבה זו, ובלי קשר לפער בין העמדה התיאורטית של כל אחת מהערכאות לגבי מזונות, המלצתי לרוב הנשים היא להפריד בין הליך הגט ובין יתר הסוגיות הכרוכות בהליך הגירושין, ולנהל את תיק המזונות בערכאה שבה ההגבלה על החירות שלה לא עומדת על הפרק.
עו"ד ניצן כספי־שילוני היא דוקטורנטית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן ועמיתה במכון הרטמן
פרופ' אבישלום וסטרייך משיב:
חננאל רוס וניצן כספי־שילוני הגיבו למאמרי תגובות ענייניות ורציניות אך מנוגדות בתכלית, משני קצוות קשת הדעות. ואולם למרבה ההפתעה משתקפת מהן עמדה משותפת, המזדהה עם שלילת הסמכות של בתי הדין בענייני מזונות ילדים. דומני שההסבר פשוט: חננאל מציג עמדה אוטופית במידת מה; הוא מכיר בכך, אך רואה את השינוי כשליחות, ועל כן גם אם יש בו מעט כאב, כך ראוי וכך רצוי. לדידו, בית המשפט העליון הוא הבמה למימוש האוטופיה. ניצן מציגה עמדה דיסטופית, שבה בית הדין מסייע לפגיעה באישה (גם אם אולי מתוך כוונה טובה, לפתור בעיית סרבנות גט). לדידה, הערכאה האזרחית היא המקום למניעת הפגיעה. כך או כך, סבורים השניים, טוב עשה בג"ץ שהשאיר את סוגיית מזונות הילדים בידי בית המשפט האזרחי.
מול אוטופיה ודיסטופיה, אני מעדיף את הריאליה.
ריאלית, שוויון מגדרי עדיין לא ממומש. קיימים פערים כלכליים ותרבותיים בין נשים לגברים, ובתחום דיני המשפחה קיימים גם פערים משפטיים. הפערים אומנם מצטמצמים אך עודם קיימים, ומשכך יש הצדקה להעדפת שוויון מהותי על פני שוויון פורמלי. מגוון הדוגמאות בדבריו של חננאל נכונות, אך הן מחליפות סיבה ותוצאה: הן עצמן תוצאת הפער ולא סיבתו (ובמילים אחרות, השאלה, כמו תמיד, היא שאלת הביצה והתרנגולת). משכך, יש הצדקה שלא לאמץ חזון אוטופי של שוויון שיחול דווקא במזונות ילדים, בעוד בתחומים אחרים הפער נמשך.
המציאות הריאלית מנחה גם את תשובתי לביקורת השנייה: בפועל, הנתונים מראים שבעניין מזונות הילדים, נשים מעדיפות לפנות לבתי הדין הרבניים. בעבר אכן היו מקרים לא מועטים שנשים נדרשו, אם בלחץ גלוי ואם בלחץ סמוי, להסכים לוויתורים שונים כדי להשיג גט כתוצאה מסחטנות הבעל, כפי שקרה במקרה שהציגה ניצן. תופעה זו פסולה בעיניי, בלתי מוסרית ונוגדת את ההלכה (עיינו שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ד, טו). אולם דומה שמקרים אלו פחתו מאוד בשנים האחרונות. זאת ועוד, גם אם ניתנת לבית הדין סמכות לדון במזונות ילדים, לא נסגרה הדלת בפני פנייה לבית המשפט, אם יש חשש לפגיעה בטובתם של הילדים משיקולים שונים, ובראשם לצורך קבלת גט (עיינו בדעת המיעוט של השופט סולברג בפסק הדין נשוא דיוננו).
כללו של דבר, במציאות הריאלית היום, דומה שדווקא המגמה בבית הדין משקפת מענה נכון למציאות כמו גם לשינוייה (כפי שהוצהר בהחלטת מועצת הרבנות הראשית משנת תשע"ו). שבנו אפוא לסימן השאלה שהצבתי במאמר: וכי נכון היה לשלול את סמכות בית הדין בעניין מזונות הילדים?
