בתגובה ל"זכות אבות" מאת פרופ' אבישלום וסטרייך, גיליון פרשת ויקהל
גירושין הם צומת חד וחותך, שמציב מראה מול האופן שבו החברה רואה גברים, נשים ואת מקומם בעולם. כיום, מרבית החוקים הרלוונטיים במדינת ישראל משייכים את הגברים לעבודה ואת הנשים לבית. חזקת הגיל הרך, המעדיפה אימהות על פני אבות בכל הנוגע למשמורת, מבהירה שילדים הולכים עם אימהותיהם. היא מעניקה להן שייכות והחזקה בילדים, אך הצד השני של המטבע הוא הגבלת יכולתן להקדיש זמן רב לשוק העבודה.
עד לפסיקת בית המשפט העליון שפרופ' וסטרייך התייחס אליה במאמרו, נהגה בבתי הדין חלוקה מהותנית שלפיה גברים היו מחויבים למלא את תפקיד המפרנס של ילדיהם, בלי שום קשר לדרך ההתנהלות של הבית. כלומר, גם אם האישה הייתה המפרנסת הראשית והאב גידל את הילדים, הגירושין הבהירו כי הילדים הולכים עם האימא וחובת הפרנסה משויכת אל האב. היא שרת הפנים, הוא שר החוץ והאוצר.
הפסיקה החדשה שוללת את זכותם של בתי הדין לקבוע מזונות, ובכך סוללת את הדרך לראות את המשפחה בהתאם לאופן שבו חילקו ההורים עצמם את התנהלותם הביתית ואת פרנסתם, ולא על פי המין של ההורים. בדבריו רומז פרופ' וסטרייך כי ההחלטה הזו יוצרת "שוויון פורמלי" במציאות שבה אין שוויון אמיתי, מפני שעדיין קיימות תופעות כמו פער שכר בין גברים לנשים.
ואולם להבנתי, פסיקת השופטות עשויה להפוך את השוויון הפורמלי לשוויון במציאות, ואילו דווקא מי שיבחרו להיאבק על כל אפשרות להשיג יתרון בזירת הגירושין, צפויות לתקוע את המצב. פער השכר נחקר בישראל (על ידי הדס פוקס ממכון טאוב) וגם בעולם, וברור כי בעולם המערבי אין אפליה משמעותית וישירה של נשים. הגורם העיקרי לפערי השכר הוא המציאות שבה נשים עובדות פחות שעות ופחות שנים מגברים, ובוחרות מקצועות שמניבים פחות כסף. הבחירה הזו מובנת מאוד במציאות שבה נשים משויכות לבית. כאשר, למשל, החוק מאפשר לנשים להצטמצם ל"משרת אם" ולהאריך חופשת לידה, הוא מזמין אותן להישאר בבית, ומטבע הדברים יש לכך גם השלכות כלכליות.
מאבק על זכותן של נשים לקבל מזונות בכל מצב, יחזק את החיבור בין נשים לבית וייצור ריחוק בין נשים לחובת פרנסת המשפחה. לעומת זאת, פסיקה המגבירה את האחריות הכלכלית של נשים ורואה אותן כבעלות מסוגלות לייצר הכנסה, מייחסת משקל ליכולתן הכלכלית ולא רואה אותה כבונוס חביב שאפשר לחיות בלעדיו. האמירה היא שכאשר אישה מרוויחה יותר מבן זוגה, אין סיבה שחובתה הכלכלית כלפי הילדים תהיה קטנה משלו כאשר המשמורת משותפת. הטלת משקל ואחריות מביאה איתה גם שייכות וחיבור, במקרה הזה בין נשים להכנסה כלכלית. הבחירה לקחת ברצינות את הכנסתן של נשים היא צעד שמחזק את תפיסתן כעצמאיות ובעלות שליטה.
הפמיניזם העצים את עצמאותן הכלכלית של נשים; הצעד המשלים המצופה הוא הענקת דריסת רגל לגברים בבית. ראיית הגבר כדמות הורית בעלת משקל ושוות ערך היא צעד משלים ליציאת הנשים לעבודה, ואולם בפועל, חוקי מדינת ישראל אינם מאמינים בכך כלל. החוק רואה את האבות כהורים משניים, ואת חובתם לעבוד כתפקידם המרכזי. הדוגמאות הבולטות הן חזקת הגיל הרך שמרחיקה את האב מילדיו, ותשלומי המזונות שמקבעים את המסר שלפיו הגבר נועד לפרנס.
סוגיית המזונות איננה חייבת להיות מלחמה שבה כל צד מנסה לחטוף נתח נוסף. היא עשויה להיות גם פתח לשינוי ולהרחבת דרכן של נשים אל שוק העבודה, בזמן שגברים ייכנסו לחליפה אבהית משמעותית יותר. רבות נכתב על הנזקים העצומים לילדים שגדלים בבתים נטולי אב, ועל אבות רבים מדי שמתרחקים מילדים אחרי שנישואיהם מתפרקים. אני מאמין שפסיקה שתצמצם את הזכות האוטומטית של נשים לקבל מזונות, תוכל להיות חלק מתנועה רחבה שבה גברים ייכנסו הביתה באופן שיאפשר לנשים לעבוד יותר מחוצה לו. גברים יעמיסו על עצמם את חובות הבית והמשמעות הפנימית שמגיעה איתן, ואילו הנשים יחושו יותר את עול הפרנסה והמשמעות שמתלווה גם אליה.
גדילה היא לרוב תהליך כואב, הכרוך במאמצים, ציפיות וחששות, אך אין דרך אחרת.
חננאל רוס הוא פסיכולוג קליני ומטפל זוגי
פרופ' אבישלום וסטרייך משיב:
חננאל רוס וניצן כספי־שילוני הגיבו למאמרי תגובות ענייניות ורציניות אך מנוגדות בתכלית, משני קצוות קשת הדעות. ואולם למרבה ההפתעה משתקפת מהן עמדה משותפת, המזדהה עם שלילת הסמכות של בתי הדין בענייני מזונות ילדים. דומני שההסבר פשוט: חננאל מציג עמדה אוטופית במידת מה; הוא מכיר בכך, אך רואה את השינוי כשליחות, ועל כן גם אם יש בו מעט כאב, כך ראוי וכך רצוי. לדידו, בית המשפט העליון הוא הבמה למימוש האוטופיה. ניצן מציגה עמדה דיסטופית, שבה בית הדין מסייע לפגיעה באישה (גם אם אולי מתוך כוונה טובה, לפתור בעיית סרבנות גט). לדידה, הערכאה האזרחית היא המקום למניעת הפגיעה. כך או כך, סבורים השניים, טוב עשה בג"ץ שהשאיר את סוגיית מזונות הילדים בידי בית המשפט האזרחי.
מול אוטופיה ודיסטופיה, אני מעדיף את הריאליה.
ריאלית, שוויון מגדרי עדיין לא ממומש. קיימים פערים כלכליים ותרבותיים בין נשים לגברים, ובתחום דיני המשפחה קיימים גם פערים משפטיים. הפערים אומנם מצטמצמים אך עודם קיימים, ומשכך יש הצדקה להעדפת שוויון מהותי על פני שוויון פורמלי. מגוון הדוגמאות בדבריו של חננאל נכונות, אך הן מחליפות סיבה ותוצאה: הן עצמן תוצאת הפער ולא סיבתו (ובמילים אחרות, השאלה, כמו תמיד, היא שאלת הביצה והתרנגולת). משכך, יש הצדקה שלא לאמץ חזון אוטופי של שוויון שיחול דווקא במזונות ילדים, בעוד בתחומים אחרים הפער נמשך.
המציאות הריאלית מנחה גם את תשובתי לביקורת השנייה: בפועל, הנתונים מראים שבעניין מזונות הילדים, נשים מעדיפות לפנות לבתי הדין הרבניים. בעבר אכן היו מקרים לא מועטים שנשים נדרשו, אם בלחץ גלוי ואם בלחץ סמוי, להסכים לוויתורים שונים כדי להשיג גט כתוצאה מסחטנות הבעל, כפי שקרה במקרה שהציגה ניצן. תופעה זו פסולה בעיניי, בלתי מוסרית ונוגדת את ההלכה (עיינו שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ד, טו). אולם דומה שמקרים אלו פחתו מאוד בשנים האחרונות. זאת ועוד, גם אם ניתנת לבית הדין סמכות לדון במזונות ילדים, לא נסגרה הדלת בפני פנייה לבית המשפט, אם יש חשש לפגיעה בטובתם של הילדים משיקולים שונים, ובראשם לצורך קבלת גט (עיינו בדעת המיעוט של השופט סולברג בפסק הדין נשוא דיוננו).
כללו של דבר, במציאות הריאלית היום, דומה שדווקא המגמה בבית הדין משקפת מענה נכון למציאות כמו גם לשינוייה (כפי שהוצהר בהחלטת מועצת הרבנות הראשית משנת תשע"ו). שבנו אפוא לסימן השאלה שהצבתי במאמר: וכי נכון היה לשלול את סמכות בית הדין בעניין מזונות הילדים?
